פרופ’ ענת ברונשטיין קלומק ערערה עוד לפני 7 באוקטובר על אחת התפיסות המושרשות עמוק בקרב פסיכולוגים, שרק הם יכולים לטפל במצוקות נפשיות ● המלחמה והשלכותיה רק שכנעו אותה שהגיע הזמן להוציא את הטיפול הנפשי מהקליניקה ● “אנחנו נכנסים לעשורים של פוסט־טראומה מהקשות שידענו, אין כמות פסיכולוגים שתספיק לכך”, היא אומרת בראיון לגלובס.
“המקרים שאני הכי נהנית מהם בקליניקה הם בעצם לא המקרים שצריכים אותי”, מודה פרופ’ ענת ברונשטיין קלומק, דקאנית בית הספר לפסיכולוגיה באוניברסיטת רייכמן. “אני מסתובבת עם רגשות אשמה לגבי התורים המטורפים שנוצרו לקבלת טיפול נפשי להפרעות קשות כמו דיכאון, אובדנות, הפרעות אכילה. אנשים מתים מהדברים האלה, וגם כשלא מתים, זו חתיכה מהחיים שנמחקת. ואפשר אחרת”.
היא לא רק מדברת, אלא גם עושה. 7 באוקטובר היה מבחינתה הזדמנות להראות שאפשר אחרת ולהוציא לפועל רעיונות שמנערים את מקצוע הפסיכולוגיה ואת הפסיכולוגים עצמם, כי הם מוציאים מידיהם את הבלעדיות על הטיפול הנפשי. מערך ה”אל־תקראו־לזה-טיפול” שהקימה באוניברסיטת רייכמן כלל פסיכולוגים חברתיים ללא הכשרה קלינית וסטודנטים לתואר ראשון ושני, שהעבירו את הידע שלהם הלאה גם לרופאים, מורים, הורים והציבור הרחב. זה העתיד, היא אומרת, ומציגה נתונים שתומכים בדעתה.
מאת: גלי וינרב
באדיבות: גלובס
