עזרה ראשונה, גרסת האורנגאוטן

אורנגאוטן שחי בטבע נצפה כשהוא לועס עלים בעלי תכונות רפואיות, ומורח את המיץ על פצע פתוח בלחיו.

מה הייתם עושים לו הייתם סובלים מפצע, לא עמוק במיוחד אך מציק מאוד? בוודאי הייתם פונים למרפאה, ושם היו אולי חובשים את הפצע, וכנראה גם מושחים עליו משחה אנטי-בקטריאלית, למניעת זיהום. בני אדם מטפלים כך בפצעיהם כבר אלפי שנים לכל הפחות, ויש בידינו טקסטים עתיקים שממליצים על שמנים ועשבים שונים לטיפול בפצעים.

ובני אדם, מתברר, הם לא היחידים. במאמר שהתפרסם לאחרונה מספרים חוקרים מגרמניה ומאינדונזיה על אורנגאוטן שנצפה מייצר לעצמו משחה רפואית: הוא לעס עלים של צמח שמכיל חומרים אנטי-בקטריאליים ומשככי כאבים, ובעזרת אצבעותיו מרח את המיץ ואת העיסה הלעוסה על פצע בלחיו.

רפואה חייתית

חיות בר אינן חסרות אונים לחלוטין כשהן פצועות או חולות. מחקרים לא מעטים הראו שחיות מסוגלות לטפל בעצמן בדרכים שונות, בעזרת חומרים בסביבתן – למשל, שימפנזים לועסים עלים שהחומרים בהם הורגים תולעי מעיים, ועושים זאת במיוחד בעונה הגשומה, שבה הם סובלים יותר מתולעים. אורנגאוטנים נצפו כשהם לועסים עלים ומשפשפים אותם על ידיהם ורגליהם, אולי כטיפול נגד כאבי שרירים. אך זו הפעם הראשונה שחוקרים מתארים קוף אדם, או חיה ממין כלשהו, שמשתמשים בצמחים כדי לטפל בפצע. הדוגמה הקרובה ביותר לכך היא השימוש שעושים שימפנזים ממערב אפריקה בחרקים: מאמר שהתפרסם ב-2022 הראה כיצד קופי האדם הללו מוחצים חרקים קטנים ומניחים אותם על פצעים פתוחים.

במאמר החדש מתארים החוקרים את האורנגאוטן רָאקוּס, שחי באי סומטרה באינדונזיה, ונצפה ב-22 ביוני לפני שנתיים עם פצע פתוח על לחיו. איננו יודעים כיצד נפצע – ייתכן שהוא נלחם עם זכר אחר. שלושה ימים לאחר מכן ראו אותו החוקרים כשהוא אוכל מעלי הצמח המטפס Fibraurea tinctoria, ממשפחת הסהרוניים. הצמח הזה, וצמחים נוספים מאותו סוג, משמשים ברפואה המסורתית המקומית וידועים כמשככי כאבים ומורידי חום. מחקרים קודמים בהם ניתחו את ההרכב הכימי של הצמח, מצאו שהוא מכיל גם חומרים אנטי-בקטריאליים ואנטי-דלקתיים.

ראקוס לא רק אכל מהצמח. כ-13 דקות לאחר שהחל לאכול את המטפס הוא התחיל ללעוס את העלים מבלי לבלוע אותם, כשהוא מדי פעם אוסף באצבעותיו את המיץ ומורח אותו בקפידה על הפצע. כמה דקות לאחר מכן זבובים התאספו על הפצע, עד שבסופו של דבר ראקוס לקח את החומר הלעוס עצמו ושם גם אותו על הפצע, כך שכיסה את כל האזור הפצוע, בדומה לתחבושת. למחרת החוקרים ראו אותו אוכל את עלי הצמח במשך שתי דקות, אך הוא לא אכל ממנו יותר בימים הבאים.

קשה לדעת עד כמה הטיפול היה יעיל – אין לנו קבוצת ביקורת להשוות אליה – אך אנחנו יודעים שהפצע נסגר בתוך חמישה ימים מיום הטיפול, וכחודש לאחר מכן נשארה לראקוס רק צלקת קטנה. הפצע “החלים ללא כל סימן לזיהום”, אמרה איזבלה לאומר (Laumer), החוקרת הרשומה ראשונה על המאמר, לניו-יורק טיימס.

מנהגים עתיקים

הפעולות של ראקוס, אומרים החוקרים, נראו מכוונות מאוד. הוא הקדיש זמן רב ללעיסה ולמריחה, ושם את המיץ ואת העלים אך ורק על הפצע. איך למד האורנגאוטן באיזה צמח להשתמש, ואיך לייצר את המשחה? את זה אנחנו לא יודעים. יכול להיות שראקוס גילה את הפטנט הזה בעצמו, במקרה. קרוליין שופלי (Schuppli), החוקרת הבכירה החתומה על המאמר, אמרה בהודעה לעיתונות שהאורנגאוטנים אוכלים את הצמח הזה רק לעתים רחוקות, אבל כשהם עושים זאת, “הם עשויים לגעת בפצעים שלהם בזמן שהם אוכלים, ולא בכוונה למרוח את המיץ מהעלים על הפצעים. היות שבצמח הזה יש חומרים משככי כאבים חזקים, הם עשויים להרגיש הקלה מיידית בכאב, שתוביל אותם לחזור על ההתנהגות הזו”.

אפשרות שנייה היא שראקוס למד לעשות זאת כשראה אורנגאוטן אחר משתמש בצמח בצורה דומה. אורנגאוטנים, כמו קופי אדם אחרים, בהחלט מסוגלים ללמוד זה מזה. עם זאת, במשך 21 שנים של מחקר בשמורת טבע בה חי ראקוס, ו-28 אלף שעות בהן חוקרים צפו באורנגאוטנים ותיעדו אותם, הם לא ראו עוד מקרה של טיפול כזה בפצעים. אם ראקוס למד שימוש בצמחי רפואה מאורנגאוטן כלשהו, סביר שזה לא היה מישהו מהאורנגאוטנים אחריהם עקבו החוקרים.

“אורנגאוטנים זכרים עוזבים את האזור בו נולדו כשהם מגיעים לבגרות, ונודדים מרחקים ארוכים כדי ליצור שטח מחיה משלהם באזור אחר, או שהם עוברים בין שטחי מחיה של זכרים אחרים”, הסבירה שופלי. “לכן, ייתכן שההתנהגות הזו משותפת לעוד פרטים באוכלוסייה שבה ראקוס נולד, מחוץ לאזור המחקר”.

טיפול בפצעים בעזרת מריחת חומרים שונים נצפה אצל שימפנזים, אצל אורנגאוטנים, וכמובן גם אצלנו בני האדם. היות שכך, אמרה שופלי, “ייתכן שיש מנגנון משותף שעומד בבסיס היכולת שלנו לזהות ולהשתמש בחומרים עם תכונות רפואיות לטיפול בפצעים, ושהאב הקדמון המשותף האחרון שלנו כבר הראה התנהגות דומה”.

השושלות שלנו ושל האורנגאוטנים נפרדו לפני לפחות 14 מיליוני שנים. אם ההשערה של שופלי נכונה, פירושו של דבר הוא שכבר ביערות העתיקים ההם הסתובבו אבות-אבותינו, ומרחו חומרים שונים על הפצעים שלהם כדי לעזור להם להחלים. אך המנהגים העתיקים האלו, והמסורות שאולי קיימות בקבוצות שונות של אורנגאוטנים, נמצאות כיום בסכנה. אם לא נשכיל לשמור על שטחי המחיה של קופי האדם הללו הם לא ישרדו, ואיתם ייעלם גם המגוון ההתנהגותי העצום שלהם, שאנחנו רק מתחילים ללמוד ולתעד.

מאת: דר’ יונת אשחר

לכתבה>>

באדיבות מכון דוידסון לחינוך מדעי, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע
https://davidson.weizmann.ac.il/