רמה טיפולית -0.6-1.2 מא”ק לליטר

מטרת הבדיקה

ניטור רמת ליתיום בדם במטופלים בליתיום קרבונאט, ואבחון הרעלת ליתיום.

בסיס פזיולוגי

מלח הקרבונאט של ליתיום ניתן כטיפול פסיכו-פעיל לייצוב מצב הרוח של מטופלים עם הפרעה דו-קוטבית (מניה דפרסיה), הן לייצוב המניה, ולחיזוק השפעתם של טיפולים תרופתיים נוגדי פאזת הדיכאון. ליתיום משפיע כנראה על ידי עיכוב הפרשת נור-אפינפרין, הגברת סינטזת סרוטונין, והגברת ניצולו של נור-אפינפרין בקצות עצבים קדם-סינפטיים.

לעומת זאת אין לליתיום השפעה על מסלולים דופאמינרגיים. במצבי מניה חריפה המינון היומי של ליתיום הניתן פומית ב-4 מנות לאורך היום הוא של 1,800 מיליגרם, כאשר טיפול התחזוק השגרתי בליתיום עומד על בערך 1,200 מיליגרם ליום. ליתיום נספג במהירות מהמעי, ומגיע לשיא ריכוזו בדם בין שעה ל-3 שעות לאחר נטילתו. ההתפנות של ליתיום מהדם היא דו-פאזית: תוך 5-6 שעות מרמת השיא של התרופה מתרחש שלב ההתפנות המהיר, ואילו השלב השני האיטי יותר נמשך במשך 24 השעות הבאות. כיוון שליתיום אינו נקשר לחלבוני הפלזמה, מנגנון הפרשתו העיקרי בשתן הוא בסינון פקעתי, אך בהשוואה לפינוי קראטינין לדוגמה, רק 20% מהליתיום המסונן בפקעיות מופרש בשתן, בעוד 80% ממנו נספג מחדש באבוביות הדיסטאליות. באופן זה, למעשה כמחצית מכמות הליתיום הנלקחת פומית, מתפנה מהגוף תוך 24 שעות. ליתיום מופרש גם ברמה נמוכה בזיעה, וכן בחלב האם באופן האוסר הנקה על אם מטופלת בתרופה. כיוון שיש לליתיום תכונות של טרטוגן, חל איסור מפורש לנשים הרות לצרוך אותו. יש הסבורים שמדידת רמת ליתיום בכדוריות אדומות שימושית להערכת רמת הליתיום ברקמות הגוף, ולצורך גילוי חוסר היענות של המטופלים בליתיום. אך רמת הליתיום בכדוריות שהיא בתחום הריכוזים של 0.2 עד 0.8 מא”ק לליטר, משקפת באופן יחסי במדויק את רמת התרופה הנמדדת בנסיוב או בפלזמה, לכן לא נהוגה כיום בשגרה מדידת ליתיום בתאי דם אדומים. יש להדגיש שאין למצוא ליתיום בדמם של לא-מטופלים.

בטיפולים בליתיום יש לקחת בחשבון שקיים פער קטן בלבד בין רמת מינון נמוכה מדי שאינה משיגה את מטרתה, לבין רמת מינון גבוה מדי העלולה להיות רעילה. לכן יש חשיבות רבה לניטור רמת התרופה בקרב המטופלים בה. בעוד שהרמה הטיפולית של ליתיום מקובלת ככזו בה רמת התרופה בדם מגיעה ל-1.2 עד 1.3 מא”ק לליטר, ליתיום ברמות שמעל 1.5 מא”ק לליטר מגביר תופעות לוואי שתסמיניהם מגוונים: החל מהקאות, שׂיגשׂון (אטקסיה), דרגות משתנות של ערפול הכרה עד כדי תרדמת, רעד, צפידות או עווית שרירים, רפלקסים היפר-אקטיביים, פרכוסים, ניסטגמוס, רדמת (לתרגיה) עליה מתונה בטמפרטורת הגוף, ושינויים ב-EEG שבאים לביטוי בדרך כלל כאשר רמות ליתיום בדם גבוהות מ-2 מא”ק לליטר. יש לציין שרעילות ממינון יתר של ליתיום בדרך כלל אינה מתחילה באופן פתאומי, ותסמינים מתונים יותר מתחילים להופיע ימים אחדים עד שבוע לפני החמרתם המשמעותית.

יש מקרים לא מעטים שהרעלת ליתיום גורמת לסיבוכים נשימתיים. במקרים של חשד להרעלת ליתיום מתחייבת מדידת רמת נתרן בפלזמה, שכן רמת נתרן נמוכה מדי כרוכה בעודף ליתיום בדם. רעילות ליתיום מביאה לעתים להפרעה בתפקוד הכליות. ליתיום מעכב משמעותית את פעילות ההורמון הנוגד מתן שתן (ADH), ואז עלולה להיגרם סוכרת תפלה נפרוגנית (diabetes insipidus), וממילא לתופעות של צמא ושתיית יתר. ב-4% ממטופלים בליתיום באופן כרוני, היו גם התרחשויות של הופעת זפק מוגדל (goiter), וב-4-15% ממטופלים כרוניים נרשמה תת-תריסיות. באופן כללי, מתן ליתיום עלול לגרום לעלייה קלה ברמות תירוקסין (T4) ועלייה חולפת ברמת TSH בערך בשליש מהמטופלים. כיוון שאין טיפול ישיר במצבי רעלנות מליתיום, יש במקרים חמורים במיוחד לבצע דיאליזה כטיפול חרום יעיל ומיידי.

פענוח תוצאות הבדיקה

רמות ליתיום נמוכות במיוחד בנסיוב משקפות בדרך כלל היענות נמוכה של המטופל לטיפול בתרופה. גם באלה הצורכים תכשירים מְשַתנים ניתן למצוא ערכי ליתיום מופחתים בדם. ערכים מוגברים של ליתיום עד ערכים מוגברים מאוד נמצא ברוב המקרים עקב מינון יתר, או אף במקרים של שימוש למטרות אובדניות. טיפולים תרופתיים שיכולים לגרום לעלייה ברמת ליתיום בדם הם נוגדי דלקת לא-סטרואידליים דוגמת נאפרוקסן, אינדומתאצין ואיבוברופן, מעכבי ACE, ואף נוגד פסיכוזה כהלופידול. גם נטילת תכשירים אנטיביוטיים ממשפחת הטטרציקלינים מעלה לעתים רמת ליתיום בדם.

הוראות לביצוע הבדיקה

אין צורך בצום, ואת הדם יש לדגום בין 8 ל-12 שעות לאחר נטילת התרופה. המבחנה לשימוש היא מבחנה כימית עם פקק אדום או צהוב. יש צורך לסרכז ולהפריד את הנסיוב מהכדוריות מהר ככל האפשר.