אנא סובבו את הטלפון שלכם.
התוספת השנתית לסל נשחקת, וכמו בתחומים אחרים – אל הוואקום נכנסות חברות הביטוח. ככה זה כשההשקעה הציבורית בבריאות היא מהנמוכות במערב. מנכ"ל משרד הבריאות: "הרפואה הפרטית כובשת את תחום הניתוחים, הייעוצים – וכעת גם התרופות"
ב–2008 התרחש קרב גדול במערכת הבריאות הישראלית. הביטוחים המשלימים התחילו למכור תרופות שמוגדרות "מצילות חיים"; גורמים שונים בממשלה ומחוצה לה חשבו שזהו מדרון חלקלק להפרטת מערכת הבריאות והרחבת האי־שוויון — ובתום מאבק דרמטי של כמה חודשים, גובשה עסקת חבילה: קופות החולים נדרשו להפסיק לספק תרופות מצילות חיים (בעיקר תרופות יקרות לסרטן) בביטוחים המשלימים שלהן, ובתמורה האוצר פתח את הכיס והתחייב לתוספת חסרת תקדים של 1.3 מיליארד שקל לעדכון סל התרופות בשלוש שנים.
הרציונל היה פשוט: אם מוציאים מהביטוחים המשלימים את התרופות היקרות, צריך להכניס אותן לסל הממלכתי לטובת כלל הציבור בישראל. כדי לעשות זאת, דרוש כסף — והרבה. והמדינה אכן השקיעה את הסכום הדרוש. במבט לאחור, היו אלה שנות זוהר קצרות בעדכון סל התרופות, שלא חזרו על עצמן. מיד עם תום ההסכם התלת־שנתי, צנחה התוספת השנתית לסל ל–300 מיליון שקל בשנה, ונשארה תקועה בסכום הזה עד היום, שש שנים רצופות.
מאת רוני לינדר-גנץ
