פלסטיק הפך לחלק בלתי נפרד מהחיים המודרניים, אך כעת מתברר שגם מגופנו. ייצור הפלסטיק בעולם עלה מ-234 מיליון טון בשנת 2000 ל-435 מיליון טון ב-2020, וצפוי לגדול בעוד 70% עד 2040. כשהפלסטיק מתפרק, הוא יוצר חלקיקים זעירים הנקראים מיקרופלסטיקה (פחות מ-5 מ”מ) ולעיתים אף ננופלסטיקה (קטנים ממיליונית מטר). חלקיקים אלו מצטברים בסביבה, באוכל, במים, ובאוויר שאנו נושמים.
כיצד נחשפים למיקרופלסטיקה?
אנשים נחשפים אליה בעיקר דרך שאיפה ובליעה. היא נמצאת באבק הביתי, בבקבוקי שתייה, במים מינרליים, במשקאות קלים, בבירה, ובמוצרי טיפוח וקוסמטיקה. מחקרים מצאו שמיקרופלסטיקה קיימת גם במלח שולחן, בדגים ופירות ים, ואפילו בירקות שגודלו באדמה מזוהמת.
מיקרופלסטיקה בגוף האדם
בעשור האחרון נמצאו חלקיקי פלסטיק כמעט בכל רקמה שנבדקה: בריאות, כבד, כליות, מוח, שלייה, טחול, דם, ואף בחלב אם ובצואה של תינוקות. ככל הנראה מדובר בתופעה נרחבת שהולכת ומתרחבת – מחקרים השוואתיים מראים כי ריכוזי מיקרופלסטיקה ברקמות אנושיות ב-2024 היו גבוהים בהרבה מאשר לפני פחות מעשור.
החלקיקים הזעירים חודרים לגוף דרך מערכת הנשימה או העיכול. חלקם נלכדים באיברים פנימיים, אחרים עוברים לזרם הדם. גודלם הזעיר מאפשר להם לחדור דרך ממברנות וליצור תגובות דלקתיות או חימצוניות.
האם מיקרופלסטיקה מסוכנת לבריאות?
המחקר בנושא עדיין בראשיתו, אך סימני האזהרה מצטברים:
- מחלות לב וכלי דם: מחקר בקרב אנשים שעברו ניתוח להסרת טרשת עורקים מצא מיקרופלסטיקה בעורקים של חלק מהנבדקים. מי שנמצאו אצלם חלקיקים אלה היו בסיכון גבוה כמעט פי שניים לאירוע לבבי או מוחי בשנים שלאחר מכן.
- מוח ודמנציה: נמצא קשר בין נוכחות מיקרופלסטיקה ברקמות מוח לבין שכיחות גבוהה יותר של דמנציה, אם כי עדיין לא הוכח קשר סיבתי.
- כבד ותאים: בניסויי מעבדה, חשיפה למיקרופלסטיקה גרמה לנזק תאי בכבד, לפעילות דלקתית מוגברת ולשיבוש מנגנונים נוגדי חמצון.
- תגובות חיסוניות: חלקיקים אלה עלולים לעורר תגובה חיסונית כרונית או להוות “נשא” לחומרים רעילים אחרים, כמו מתכות כבדות או חומרים הורמונליים.
למרות כל זאת, אין עדיין הוכחה חותכת לנזק ישיר בבני אדם. מדובר בתחום מחקר צעיר, עם קושי רב למדוד כמויות מדויקות ולבודד את ההשפעה של מיקרופלסטיקה מחומרים מזהמים אחרים.
אתגרים מדעיים
זיהוי חלקיקי פלסטיק בגוף אינו פשוט. יש מאות סוגי פלסטיק שונים, וכל אחד מתנהג אחרת. מכשירי מדידה חייבים להיות רגישים במיוחד כדי לזהות חלקיקים מיקרוסקופיים בין רקמות ביולוגיות. אין כיום שיטה סטנדרטית אחת לזיהוי או מדידה, מה שמקשה על השוואת נתונים בין מחקרים.
בנוסף, לא ידוע מהו “סף הסיכון” – כלומר, כמה מיקרופלסטיקה נדרשת כדי לגרום לנזק בריאותי. גם רמת החשיפה שונה מאוד בין אנשים. תינוקות למשל בולעים חלקיקים רבים יותר עקב שימוש בבקבוקים ובצעצועי פלסטיק.
צעדים לצמצום הבעיה
המאמר מזכיר שורה של יוזמות בינלאומיות להפחתת פלסטיק:
- אמנת באזל שמגבילה ייצוא פסולת פלסטיק בין מדינות.
- הסכם הפלסטיק הגלובלי של האו”ם, שנועד לקבוע מסגרת מחייבת להפחתת פלסטיק מהייצור ועד למחזור.
- איסור פלסטיק חד-פעמי במקומות שונים בעולם.
לדברי החוקרים, נדרש שילוב של מדיניות ציבורית, פיתוח חומרים חלופיים, רגולציה על ייצור פלסטיק ומעקב סביבתי.
מסקנות
מיקרופלסטיקה כבר איננה רק בעיית סביבה, היא נוכחת בגוף האדם, וייתכן שהיא תורמת למחלות כרוניות. הראיות הראשוניות מדאיגות אך אינן חד-משמעיות. כדי להבין באמת את ההשפעה, יש צורך במחקרים ארוכי טווח ובשיטות מדידה מתקדמות יותר.
בינתיים, הצעדים היעילים ביותר הם מניעה וצמצום חשיפה: שימוש מופחת בפלסטיק חד-פעמי, שתייה ממכלי זכוכית או מתכת, ואוורור סביבה סגורה כדי להפחית חלקיקים באוויר.