התמריצים הכספיים שהציעה המדינה לרופאים שיעברו לפריפריה חוללו שינוי ברמת השירותים המוענקים לתושבים, אבל על ההתקדמות שהושגה מרחפת סכנה
מה עובר לכם בראש כשאתם חושבים על רפואה בפריפריה? לא יהיה זה ניחוש פרוע מדי אם נניח שהמראה שעולה בדמיונכם הוא של בית חולים קטן, אולי מוזנח, נטול הילה ועם צוות רפואי מצומצם יחסית. התמונה הזו לא היתה רחוקה מהמציאות במשך שנים רבות: מחסור חריף ברופאים, היעדר תרומות (התורמים תמיד יעדיפו לראות בניין מפואר על שמם ברחוב ויצמן בתל אביב, חוזרים ומתלוננים מנהלי בתי החולים בפריפריה), ואפס אבק כוכבים. ואולם בשנים האחרונות ניכר שינוי משמעותי ומרתק בתמונה הזו. התורמים הנדיבים, בדרך כלל יהודים עשירים מרחבי העולם, אמנם עדיין לא גילו את קסמיהן של נהריה, צפת או טבריה, ובטח לא את קסמי בתי החולים הפסיכיאטריים ברחבי הארץ, הסובלים מהזנחה תקציבית מתמשכת, אבל המדינה דווקא לקחה ברצינות את המשימה הלאומית שלא לתת לרפואה בפריפריה לקמול, וההשקעה הניכרת מתחילה לשאת פירות.
מאת רוני לינדר-גנץ
