פסק דין דרמטי שניתן לאחרונה בבית משפט השלום בבת־ים מציב תקדים משפטי ורפואי משמעותי בשאלת חובת היידוע של נשים בנוגע לשימור פוריות באמצעות הקפאת ביציות. בית המשפט קבע כי על רופאי קופת חולים כללית הייתה מוטלת חובה ליידע את התובעת על זכותה להקפאת ביציות בשלב מוקדם, וכי מחדל זה פגע פגיעה ממשית ובלתי הפיכה בסיכוייה להרות. בעקבות ההכרעה חויבה הקופה לפצות את התובעת בסכום של כ־890 אלף שקלים.
פסק הדין, שניתן ביום 19.12 על ידי השופטת שרי סנדר מקובר, עוסק בתביעתה של א', כיום בת 44, נגד שירותי בריאות כללית. עם זאת, מדובר בהכרעה רחבה בהרבה מעניינה האישי של התובעת, שכן היא נוגעת לעקרונות יסוד בדבר אחריותן של קופות החולים ורופאיהן ליידוע יזום של מטופלות, ומסמנת שינוי תפיסתי באשר לאוטונומיית המטופלת ולרפואה מונעת.
שורשי הפרשה נעוצים בשינוי רגולטורי משנת 2010, אז התירה המדינה לראשונה לנשים להקפיא ביציות גם שלא מסיבות רפואיות, לשם שימור פוריותן. בשנת 2011 פורסם חוזר מנכ”ל משרד הבריאות, שקבע מסלול חוקי, מוסדר ומסובסד להקפאת ביציות לנשים בגילאי 30–41 במסגרת קופות החולים. לטענת התובעת ובא כוחן של תובעות נוספות, מידע זה לא הונגש לציבור הרחב, ורופאים בקהילה לא קיימו שיח יזום עם מטופלות באשר למשמעות הגיל על הפוריות ולאפשרות שימור הביציות.
א' הייתה במעקב רפואי רציף בכללית לאורך שנות השלושים לחייה. כבר בגיל צעיר סבלה מהפרעות הורמונליות, אך בדיקות שנערכו לאורך השנים הצביעו על כך שפוריותה נשמרה. חרף פניות חוזרות מצדה ושאלות מפורשות על עתידה הפוריותי, נמסר לה כי אין סיבה לדאגה, והיא לא קיבלה כל מידע על האפשרות להקפאת ביציות, גם לאחר שהמסלול הושק והוסדר.
רק בגיל 35 וחצי הביעה א' רצון לנסות להרות מתרומת זרע, אך פתיחת תיק הפוריות התעכבה עד שהייתה כמעט בת 38. בשלב זה כבר הצביעו בדיקות הדם על ירידה חדה במאגר הביציות. מאז עברה שני ניסיונות הזרעה ו־12 טיפולי הפריה חוץ־גופית שנכשלו, ולבסוף נמסר לה כי סיכוייה להרות מביציותיה שואפים לאפס, וכי עליה לשקול תרומת ביצית.
במסגרת ההליך המשפטי הוגשו חוות דעת רפואיות סותרות. מטעם התובעת נטען כי חוזר המנכ”ל יצר חובה ברורה ליידוע המטופלות, בעוד שמטעם כללית נטען כי לא קיימת חובת גילוי יזומה וכי הקפאת ביציות אינה פרקטיקה רפואית מחייבת. נוכח הפערים מינתה השופטת מומחה מטעם בית המשפט, פרופ' אריאל רבל.
בחוות דעתו קבע פרופ' רבל כי מרגע שניתנה האפשרות להקפאת ביציות משיקולי גיל, קמה לרופאים בקהילה חובה מקצועית ליידע נשים רלוונטיות בדבר אפשרות זו. הוא הדגיש כי נשים בגילאי 30–35 נמצאות בצומת קריטי, וכי במקרה של התובעת, אילו הוצג בפניה המידע בזמן, סיכוייה להרות מביציות מוקפאות היו מעל 90%, לעומת סיכוי כמעט אפסי כיום. עוד ציין כי מסירת מידע אינה המלצה טיפולית כפויה, אלא תנאי למימוש אוטונומיית המטופלת.
השופטת אימצה את חוות דעת המומחה וקבעה כי כללית התרשלה בכך שלא יידעה את התובעת. נקבע כי חובת הגילוי נובעת לא רק מחוזר המנכ”ל, אלא גם מעקרונות יסוד של אתיקה רפואית ומהזכות לקבל מידע מהותי לצורך קבלת החלטות. בית המשפט דחה את טענות הקופה בדבר פגיעה בפרטיות, וקבע כי ירידה בפוריות היא נושא של רפואה מונעת המחייב שיח והסבר.
בנוסף, קבעה השופטת כי הימנעות הקופה מהבאת הרופאים המטפלים לעדות יצרה נזק ראייתי הפועל לחובתה. טענות בדבר אשם תורם של התובעת נדחו, ונקבע כי העיכוב בפנייתה לטיפולי פריון נבע, לפחות בחלקו, מהיעדר מידע ברור ומלא.
פסק הדין מכיר לא רק בנזק הפוריותי, אלא גם בפגיעה עמוקה באוטונומיה של התובעת ובזכותה לבחור בזמן אמת אם לשמר את פוריותה. השופטת נתנה משקל להוצאות טיפולי הפוריות, לכאב ולסבל, ולשיקולי מדיניות של הרתעה והכוונת התנהלות מערכתית.
לדברי עו”ד עדי וייס, שייצגה את התובעת ומייצגת תובעות נוספות, מדובר בפסק דין ייחודי וחשוב הצפוי לפתוח פתח לגל תביעות נזיקין נגד כלל קופות החולים, ואף להניע מהלך של תביעה קבוצתית רחבה. לדבריה, מדובר בבשורה של ממש עבור ציבור הנשים בישראל, ובקביעת כללים ברורים לחובת היידוע של הצוותים הרפואיים בקהילה.


