לפני 34 שנים חתם ממשל רייגן על חוק האץ’־וקסמן לקידום תעשיית התרופות הגנריות שהיתה אז בחיתוליה. החוק ביטל את הצורך בעריכת ניסויים קליניים לתרופות שמקבילותיהן הממותגות כבר נמכרו בשוק, ונתן תמריצים ליצרניות שמפתחות גירסה גנרית ראשונה. כדי לפייס את חברות התרופות הגדולות, החוק העניק הארכה להגנה על תרופות ממותגות ל–14 שנים. מיד לאחר החלתו, מחירי התרופות אכן ירדו בשיעור חד: סטטינים לטיפול בכולסטרול, למשל, ירדו מ–165 דולר ל–30 מנות ל–19 דולר ל–90 מנות —ונתחי השוק של התרופות הממותגות צנחו בעשרות אחוזים.
ואולם חברות התרופות הגדולות למדו לשחק את המשחק, והחלו לפתח וריאציות על התרופות המקוריות ולרשום עליהן פטנטים חדשים. שיטה נוספת שלהן היתה לשלם לחברות התרופות הגנריות כדי שלא ישווקו תרופות מתחרות, או שתבעו אותן כדי לחסום את כניסתן לשוק. מהלכים אלה הם הסיבה העיקרית למחירי התרופות הגבוהים בארה”ב, כמו גם המרוץ של חברות התרופות להשאת רווח לבעלי המניות באמצעות העלאת מחירים נטולת רסן
מאת בלומברג, ג’ו נוסרה.
