חוסר האמון העמוק השורר בין קופות החולים לבין עצמן עולה לנו, הציבור, מאות מיליוני שקלים בשנה. הקופות משקיעות סכומי עתק בכל שנה במימון ובתקצוב שוטף של תשתיות בריאות כפולות ומיותרות, בעיקר ביישובים קטנים ובפריפריה. באזורים רבים הקופות מתנהלות בחוסר יעילות, תוך בזבוז משאבים יקרים ומוגבלים – שניתן היה להשקיע בפיתוח ובשיפור שירותי הבריאות.
בהיעדר תכנון וניהול תשתיות לאומי, קופות החולים נמנעות משיתופי פעולה חיוניים. במקומות רבים בישראל, כל אחת מארבע קופות החולים מחזיקה בתשתיות עצמאיות ונפרדות (בתי מרקחת, מעבדות, מכוני הדמיה, מבני מרפאות ועוד), גם כשאין שום הצדקה מבחינת גודל האוכלוסייה ביישוב או מבחינת שיעור המבוטחים באותה קופה.
לדוגמה, לחלק מקופות החולים יש מספר זניח של מבוטחים באילת ובאזור הערבה – למרות זאת, בשם התחרות ו”חובת הנוכחות”, כל קופות החולים מחזיקות ומתקצבות מערך רפואי שלם ויקר. מצד אחד, התנהלות זו מאפשרת שירות רפואי נחות למבוטח, אך מצד שני היא מבטאת חוסר יעילות ובזבוז משווע של משאבים מוגבלים.
מאת עדי ניב יגודה
