פרמקוגנטיקה

מדע הפרמקוגנטיקה עוסק בהשפעתם של שינויים ברצף ה-DNA על האפקט של תרופות. חולים שונים מגיבים באופן שונה לטיפול תרופתי. למה שנקרא 'מנה סטנדרתית' של תרופה יכולה להיות תגובה טוקסית אצל חולים מסוימים, וחוסר תגובה אצל אחרים.

הפרמקוגנטיקה החלה כתוצאה מתצפיות בהן נראו שינויים גנטיים בעלי משמעות קלינית במטבוליזם של תרופות. רק מאוחר יותר זוהו האנזימים והגנים המקודדים להם, והשינויים ברצף הגנטי.

חוסר ההבנה שלנו את כל הפקטורים הקובעים את השונות הזו בין אנשים הוא בעייתי ומגביל את יכולת הטיפול האינדיווידואלי. לפיכך, רישום תרופות יש בו מידה מסוימת של ניסוי וטעייה.

ההשפעה של הגנטיקה על התרופה חשובה ביותר בתרופות בעלות טווח תרפויטי צר (בתרופות אלו נתגלו רוב האפקטים הגנטיים בתצפיות), ובתרופות שבהם האפקט התרפויטי הוא ארוך טווח ולא ניתן למדידה מידית.לדוגמה: התרופות Carvedilol ו-Enalapril משפרות את הפרוגנוזה של חולי אי-ספיקת לב. אולם בשעה ש-Carvedilol יעיל בהקטנת הסיכון לתחלואה ותמותה בחולים לבנים ושחורים, Enalapril מקטין את תדירות האשפוזים רק באוכלוסייה של חולים לבנים, ולא אצל שחורים.

 מידע כזה הוא בעל ערך רב למטפל המנסה לבחור את הטיפול האופטימלי לאי-ספיקת לב בחולים מגזעים שונים, ולקבוע את היחס של סיכון-תועלת בטיפול בחולה האינדיווידואלי.

בסקירה זו אשים דגש על דוגמאות בעלות רלוונטיות קלינית, המדגימות כיצד מדע הפרמקוגנטיקה יכול להוות שיטה אבחנתית לשיפור הטיפול התרופתי. מספר בדיקות כבר קיימות בפרקטיקה, ובעתיד יתווספו אליהן עוד רבות.

מטבוליזם הופך בדרך כלל את התרופה למטבוליט יותר מסיס מים, כדי להקל על הפרשתה. ישנן יותר מ-30 משפחות של אנזימים המשתתפים במטבוליזם לתרופות, לכולן וריאנטים גנטיים, שרובם מתבטאים בשינויים תפקודיים בחלבון המקודד.

נהוג לחלק את מסלולי המטבוליזם לתהליכים: Phase I – חמצון, חיזור  והידרוליזה, ו-Phase II – ריאקציות קוניוגציה, דהיינו: אצטילציה, גלוקורונידציה, סולפציה ומתילציה.

1.1 Succinylcholine

זוהי תרופה מרפה שרירים, העוברת הידרוליזה בפלסמה ע"י האנזים Butyrylcholinesterase (Pseudocholinesterase). כ-1:3500 מהאוכלוסייה הלבנה הומוזיגוט לגן המקודד לצורה שונה של האנזים, ובאופן יחסי אינו מסוגל לעשות הידרוליזה לתרופה. כך מתארך שיתוק השרירים ועלול להיגרם שיתוק של שרירי הנשימה.

הבסיס המולקולרי של השוני התורשתי הוא, שבווריאנט האטיפי של האנזים Butyrylcholinesterase יש החלפה של גואנין באדנין בעמדה 209 בצורה הפתוחה של הגן. התוצאה היא החלפה מחומצה אספרטית לגליצין בעמדה 70 של החלבון המקודד. תוארה סדרה של וריאנטים אלליים נוספים באותו אנזים, הגורמים לירידה בפעילותו.

1.2 Cytochrome P-450 2D6 (CYP-2D6)

ציטוכרום P-450 היא סופר-משפחה של אנזימים, המשתתפים במטבוליזם של תרופות, והם האנזימים החשובים ביותר במטבוליזם של Phase I. הפולימורפיזם הגנטי נתגלה כתוצאה משינויים פרמקוקינטיים קיצוניים במטבוליזם של תרופות רבות, ביניהן אופיאטים, נוגדי דיכאון, טריציקלים וחוסמי ביתא.

תוארו יותר מ-75 אללים של CYP-2D6, ואופיינה סדרה של וריאנטים גנטיים האחראים על רמות נמוכות של פעילות של CYP-2D6 או חוסר פעילות שלו. אלו נעים בין פולימורפיזם בנוקלאוטיד בודד, המשנה את רצף חומצות האמינו, המקודדים לחלבון, ופולימורפיזם בנוקלאוטיד בודד, המשנה את חיתוך ה-RNA או אפילו ביטול של הגן ל-CYP-2D6.

הוא חסר לחלוטין אצל כ-8% של האוכלוסייה הלבנה ופחות מ-1% מתוך האוכלוסייה האסיאנית. אמריקאים שחורים ואפריקאים הם בעלי תדירות גבוהה של אללים ל-CYP-2D6, המקודדים לאנזימים עם פעילות מוחלשת.

כ-5%-10% מהאוכלוסייה הלבנה הם בעלי יכולת ירודה לעשות חמצון שלDebrisoquin  (להורדת ל"ד) ו-Sparteine  (אנטי-אריתמית). לפיכך, אצלם נראה (יחסית לאוכלוסייה) רמה נמוכה יותר של המטבוליטים בשתן, רמה גבוהה יותר של התרופה בדם ואפקט מוגבר.

Debrisoquin ו-Sparteine משמשים לסיווג אנשים לבעלי מטבוליזם איטי או מהיר. בדיקה זו מבוססת על מדידת היחס בשתן בין רמת חומר האב לרמה של המטבוליט שלו לאחר מתן התרופה. השיטה של מתן תרופה, שעוברת מטבוליזם ע"י אנזים בעל פולימורפיות גנטית, הפכה לשיטה סטנדרטית במחקרים פרמקו-גנטיים, אולם למרבה הצער היא לא אומצה כרוטינה בקליניקה.

CYP-2D-6 אחראי גם על המטבוליזם של אחד האיזומרים של  Carvedilol, ומטבוליזם סטריאוסלקטיבי תורם לשינויים ברעילות התרופה וביעילותה. חולים עם פנוטיפ של מטבוליזם איטי יהיו בסיכון מוגבר ליתר-פעילות של חסימה אלפא-אדרנרגית.

בנוסף, יש אנשים שהם בעלי מטבוליזם מהיר במיוחד, שכן יש להם מספר העתקים של הגן ל-CYP-2D6. מספר ההעתקים נע בין 0 ל-13. התגובה שלהם למנות רגילות של התרופות, שעוברות מטבוליזם במסלול זה, אינה מספיקה. ריבוי העתקים אינו נפוץ יחסית בצפון אירופה, אך במזרח אפריקה הוא יכול להגיע לשיעור של 29%.

1.3 המטבוליזם של  Fluorouracil

באמצע שנות ה-80 היו מספר מקרים בהם חולים שטופלו במנה סטנדרטית של  Fluorouracil, פיתחו רעילות קטלנית של מערכת העצבים המרכזית. לחולים אלו היה חוסר תורשתי של האנזים Dihydropyrimidine dehydrogenase, האחראי על המטבוליזם של  Fluorouracil ופירימידינים אחרים. זוהו מספר וריאנטים אלליים לגן המקודד לאנזים הזה.

1.4 CYP-2C-9

עושה מטבוליזם לאיזומר הפעיל של  Warfarin, Losartan ול-Phenytoin. ישנם שני אללים של CYP-2C-9, הגורמים לפנוטיפ של מטבוליזם איטי. הם נמצאים בקרב 11% -8% מהאוכלוסייה הלבנה אבל רק 3% -0.8% מהאוכלוסייה השחורה. לאנשים אלו יש מטבוליזם פגום של Warfarin, ולפיכך נמדדת עלייה ברמות שלו בפלסמה.

בפרקטיקה חשוב לאתר אנשים עם גנוטיפ של מטבוליזם פגום, הדורש רמות נמוכות יותר של Warfarin. הם עלולים להראות תגובה מוגזמת כבר אחרי המנה הראשונה. אפיזודות של דימום נפוצות יותר אצל אנשים עם גנוטיפ של מטבוליזם פגום.

1.5 CYP-2C-19

עושה מטבוליזם ל-Omeprazole. גם לאנזים זה יש פולימורפיזם, עם פנוטיפ שיש לו פיזור משתנה בקרב גזעים שונים. הפנוטיפ של מטבוליזם פגום נדיר יחסית אצל לבנים (פחות מ-2%) ונפוץ אצל אסיאנים (18%-20%).

Omeprazole משמש גם כחלק מהטיפול ב-Helicobacter pylori. שיעור התגובה הוא 28% אצל חולים הומוזיגוטים לאלל למטבוליזם מוגבר של CYP-2C-19, ו-100% אצל בעלי מטבוליזם איטי.

1.6 CYP-3A

זו דוגמה לאפקט מולטי-גני. לשלושה רבעים מהלבנים ולמחצית מהשחורים חוסר יכולת גנטית לבטא CYP-3A-5 פעיל. החוסר של CYP-3A-5 אינו בא לידי ביטוי בדרך כלל, מאחר שהרבה תרופות שעוברות מטבוליזם ע"י CYP-3A-5 יכולות לעבור מטבוליזם גם ע"י CYP-3A-4. הקיום של שני מסלולים מאפיל על האפקט הקליני של הפולימורפיזם של CYP-3A-5.

מסלול המטבוליזם של CYP-3A מסתבך בגלל נוכחות של פולימורפיזם בנוקלאוטיד בודד בגן ל-CYP-3A-4, המשנה את הפעילות של האנזים הזה לחלק מהסובסטרטים. הבסיס הגנטי לחוסר ב-CYP-3A-5 הוא בעיקר פולימורפיזם בנוקלאוטיד בודד באינטרון 3, הגורם ל-131 נוקלאוטידים ברצף האינטרוני להסתפח ל-RNA,  וגורם ל'קודון הפסקה', המקצץ לפני הזמן את חלבון ה-CYP-3A-5.

החשיבות הקלינית של הווריאנטים הללו להרבה תרופות, שעוברות מטבוליזם ע"י CYP-3A, אינה ברורה.

2.1  N-Acetylation

שינוי גנטי נפוץ במסלול של Phase II. האנזים N-acetyltransferase, יכול לגרום לשינוי משמעותי בזמן מחצית החיים ובריכוז הפלסמה של תרופות, ביניהן Isoniazid, Hydralazine ו-Procainamide. בכל המקרים ישנם שינויים בתוצאות הקליניות. ידוע שישנם שני גנים ל-N-acetyltransferase (NAT) באדם:NAT1  ו-NAT2, והפולימורפיזם הגנטי הנפוץ, האחראי על השוני הפרמקוגנטי במטבוליזם של Isoniazid, מערב את הגן NAT2. רוב התושבים במזרח אסיה הם אצטילטורים מהירים של  Isoniazid ותרופות אחרות, שעוברות מטבוליזם ע"י NAT2.

2.2 האנזים: Thiopurine S-methyltransferase (TPMT)

האנזים Thiopurine S-methyltransferase (TPMT) אחראי על חלק מתהליך המטבוליזם של תיו-פורינים, בריאקציה של מתילציה. ביניהם תרופות שהן תיו-פורינים (אנטי-מטבוליטים פוריניים), כמו Mercaptopurine ו-Azathioprine (שהוא הקדם-תרופה שלו). לפני כ-20 שנה דווח שניתן לחלק את האוכלוסייה הלבנה לשלוש קבוצות לפי רמת הפעילות של TPMT בתאי הדם האדומים שלהם וברקמות אחרות. רמת הפעילות הזו היא מורשת באופן אוטוזומלית קו-דומיננטית. אנשים שהם הומוזיגוטים לרמה נמוכה או לחוסר פעילות של TPMT, המקבלים מנה סטנדרטית של תיופורינים, יהיו בעלי ריכוז גבוה מאוד של החומר הפעיל ובסיכון גבוה לדיכוי מוח עצם מסכן חיים.

אנשים אלו יכולים לקבל תרופות ממשפחת התיו-פורינים, אולם רק במנות נמוכות מאוד. לעומת זאת, ישנן עדויות שבחולים עם רמות גבוהות מאוד של פעילות, היעילות של תרופות ממשפחת התיופורינים קטנה, כנראה בגלל מטבוליזם מהיר.
 
ניתן לבצע בדיקת פנוטיפ לרמה של פעילות ה-TPMT בתאי הדם האדומים. העובדה ש-TPMT מבוטא בתא נגיש – אריתרוציט, ושניתן לבדוק פעילות אנזימתית ע"י בדיקת דם, קידמה את היישום של הבדיקה הפרמקוגנטית בקליניקה.

גן ה-TPMT קודד. האלל הווריאנטי הנפוץ ביותר, האחראי על פעילות נמוכה באוכלוסייה הלבנה, מקודד לחלבון עם שני שינויים ברצף חומצות האמינו, כתוצאה מפולימורפיזם בנוקלאוטיד בודד. שינויי הרצף הללו גורמים לירידה משמעותית בכמות של TPMT, כנראה בגלל שהחלבון הווריאנטי מתפרק במהירות. כמו כן תוארה סדרה של וריאנטים אלליים פחות נפוצים של TPMT.

TPMT*3A הוא האלל הנפוץ ביותר האחראי על רמות נמוכות מאוד של פעילות האנזים. בלבנים השכיחות היא כ-4%. הוא לא נצפה בסין, בקוריאה או ביפן.

חלבוני מעבר הם בעלי תפקיד בפרמקוקינטיקה של תרופות רבות. הם שייכים למשפחה של טרנספורטרים ממברנליים צורכי אנרגיה, ונחקרים רבות בהקשר להשפעה על פיזור ואפקט של תרופות.

3.1 P-glycoprotein

מקודד ע"י הגן ABCB1, הנקרא גם MDR1. התפקוד העיקרי שלו הוא הפרשה אל מחוץ לתא של סובסטרטים, תוך צריכת אנרגיה. ל-P-glycoprotein יש תפקיד בהפרשה של תרופות ומטבוליטים לשתן, למרה, לחלל המעי, ובהגבלת ההצטברות שלהן במוח. חומרים אלו כוללים: בילירובין, תרופות אנטי-סרטניות מסוימות, דיגוקסין, סטרואידים, אימונוסופרסנטים, מעכבי פרוטאז לטיפול ב-HIV, ותרופות רבות אחרות.

קיימים שני אתרים בהם יש פולימורפיזם גנטי:

1. באקסון 26
   פולימורפיזם סינונימי בנוקלאוטיד בודד (דהיינו פולימורפיזם בנוקלאוטיד בודד, שאינו משנה את חומצת האמינו המקודדת). חולים שהם הומוזיגוטיים לנוקלאוטיד תימידין בעמדה 3454 מראים תפקוד חלש של P-glycoprotein, יחסית לחולים עם הגנוטיפ לציטוזין. הם בעלי:
   – זמינות גבוהה יותר של Digoxin במתן דרך הפה.
   – ריכוז נמוך יותר בפלסמה של Fexofenadine במתן דרך הפה.
   – ריכוז נמוך יותר בפלסמה של  Nelfinavir במתן דרך הפה.
   – אצל חולי HIV, שטופלו ב-Nelfinavir ובחומרים אנטי-רטרו-ויראליים אחרים, ניתן לראות עלייה ניכרת יותר של תאי CD4.
2. באקסון 21
   פולימורפיזם לא סינונימי בנוקלאוטיד בודד (דהיינו כזה שכן גורם לשוני בחומצת אמינו), שיש בו החלפה של גואנין בתימידין בעמדה 2677 בגן, הגורמת להחלפה של Ala ב-Ser בעמדה 893 בחלבון, קשור בעלייה בתפקוד של המשאבה, וברמות נמוכות יותר של fexofenadine.

P-glycoprotein במחסום הדם-מוח פועל גם על תרופות אנטי-אפילפטיות. קיימים נתונים המצביעים על כך, שהווריאנט הפעיל יותר באקסון 26 של הגן ABCB1 קשור באופן משמעותי עם עמידות לטיפול תרופתי בחולי אפילפסיה. מידע זה יכול להצביע על כך, שעיכוב של המשאבה יכול לשפר את התגובה לטיפול בחולים עם אפילפסיה רפרקטורית. אולם ניסיונות קליניים במעכבי P-glycoprotein היו מאכזבים.

3.2 הגן ABCC4 (או MRP4)

זהו טרנספורטר נוסף ממשפחת ה-ABC. ביטוי יתר שלו גורם לעמידות למספר תרופות אנטי-רטרו-ויראליות נוקלאוזידיות, כמו Zidovudine. למרות חוסר הבהירות לגבי המנגנון, הערך הקליני הוא שהמרקר הגנטי של המטופל יכול לצפות את התגובה לתרופה ולהציע אסטרטגיית טיפול אחרת בטיפול ב-HIV.

וריאנטים גנטיים ברצפטורים יכולים להשפיע על יעילותן של תרופות. עד היום זוהו כ-25 דוגמאות.

4.1 הגן לאדרנורצפטור ביתא-2

הרצפטור ביתא-2 לאדרנלין מקודד ע"י הגן ADRB2. השינויים בנוקלאוטיד בודד בגן גורמים ל:

1. החלפה בחומצת אמינו, מ-Arg ל-Gly בקודון 16, קשור עם תגובה ריאתית טובה יותר ל-Salbutamol  במתן דרך הפה (בפקטור של 6.5), ועם דה-סנסיטיזציה משמעותית יותר ל-Isoproterenol.
2. החלפה בחומצת אמינו, מ-Gln ל-Glu בקודון 27, קשורה עם הרחבת ורידים משמעותית יותר אחרי מתן של Isoproterenol.

נתונים אלו מציעים, שגנוטיפ הומוזיגוט ל-Arg בקודון 16 יכול לזהות חולים שהם בסיכון לאפקט מזיק או לא מועיל של טיפול קבוע בביתא-2 אגוניסטים באינהלציה, וכי חולים אלו יכולים להיות מטופלים בצורה אחרת.

שכיחות הפולימורפיזמים ברצפטורים האדרנרגיים היא  0.4%-0.6%, אולם היא שונה משמעותית בקרב לבנים, שחורים ואסיאנים. לפיכך, שינויים גזעיים בתגובה יכולים להיות חשובים בבחירה של תרופות כאלו.

4.2 גנים לרצפטורים אחרים

פולימורפיזם ברצפטורים נוספים, כמו רצפטורים אלפא אדרנרגיים, ניטריק-אוקסיד סינתאז ואנגיוטנסין 2, כולם תוארו כבעלי שונות גנטית.

שוני גנטי יכול להיות גם בעל אפקט לא ישיר על תגובה לתרופה, בלי קשר למטבוליזם או לרצפטור שלה.

5.1 מתילציה של ה-Gene promoter: Methylguanine methyltransferase  (MGMT)

מתילציה של ה-gene promoter: MGMT משנה את התגובה של גליומות לטיפול ב-Carmustine. מנגנון האפקט הזה קשור לירידה ביעילות התיקון של DNA שעבר אלקילציה , בחולים עם MGMT שעבר מתילציה.

5.2 שינויים בפקטורי קרישה

שינויים תורשתיים בפקטורי קרישה יכולים לחשוף נשים הנוטלות גלולות למניעת הריון, לקרישיות יתר.

5.3 פולימורפיזם בגן ל-Cholesterol ester transfer protein

פולימורפיזם בגן ל-Cholesterol ester transfer protein קשור להתקדמות של אתרוסקלרוזיס בטיפול ב-Pravastatin.

5.4 KCNE2

חולים עם וריאנטים אלליים למשאבות נתרן ואשלגן יכולים לסבול מתחלואה ותמותה כתוצאה מהארכת QT בגלל תרופות.

מוטציה בגן KCNE2, הגן לאחד המרכיבים בתעלת אשלגן, זוהה בחולה שסבל מהפרעת קצב אחרי טיפול
ב-Clarithromycin.

וריאנטים נוספים של KCNE2 קשורים בהתפתחות QT ארוך מאוד, אחרי טיפול ב- Sulfamethoxazole. מאחר שווריאנטים של KCNE2 מופיעים בקרב כ-1.6% מהאוכלוסייה, וההשפעה שלהם על הפעילות של תרופות יכולה לגרום למוות, הם מועמדים מצוינים לבדיקה למניעת אפקטים רעילים כתוצאה מתרופות.

5.5 Apolipoprotein) E APOE)

קיימים וריאנטים אלליים רבים באדם לגן ל-APOE, המכילים פולימורפיזם בנוקלאוטיד אחד או יותר, ומשנים את רצף חומצות האמינו של החלבון.

1. מחלת אלצהיימר
   במחקר על הטיפול ב-Tacrine בחולי אלצהיימר, 83% מהחולים ללא אלל ל-APOE 4 הראו שיפור בתגובה בכלל ובתגובה הקוגניטיבית בפרט, אחרי 30 שבועות, בהשוואה ל-40% מהחולים עם לפחות אלל אחד ל-APOE 4 (אך השיפור האינדיווידואלי הגדול ביותר במחקר היה בחולה עם אלל אחד ל-APOE 4, הגנוטיפ ה'לא רצוי', מה שמדגים שגן בודד לא תמיד יצפה את התגובה לטיפול).

   מחקרי מעקב הראו, שהקשר בין הטיפול ב-Tacrine לגנוטיפ של APOE חזק בעיקר בנשים, מה ששוב מצביע על ריבוי הגנים המעורבים בקביעת יעילות הטיפול.
    
   מחקר אקראי מבוקר על האגוניסט הנוראדרנרגי ואזופרסינרגי S12024 בחולים עם מחלת אלצהיימר, מצא את ההגנה הטובה ביותר על ההכרה בחולים עם גנוטיפ של APOE 4. אישור לתוצאות אלו יכול להציע גישה לבחירה של הטיפול ההתחלתי למחלת אלצהיימר, כאשר S12024 או תרופות מסוגו יומלצו לחולים הנושאים אלל ל-APOE 4.

2. תרופות להורדת כולסטרול
   הירידה ברמת LDL כולסטרול אחרי טיפול תרופתי גדולה ביותר אצל בעלי APOE 2, אח"כ אצל בעלי APOE 3, ולבסןף אצל בעלי APOE 4. תוצאות אלו נראו אחרי טיפול במגוון רחב של תרופות להורדת כולסטרול. אבל לא בכל המחקרים נראה אפקט משמעותי, ולא נראתה השפעה של הגנוטיפ על ההתקדמות של מחלה קורונרית ועל השכיחות של אירועים קליניים.

   היעילות הפוטנציאלית של הגנוטיפ של APOE בחיזוי התגובה לטיפול צריכה להיות מאוזנת ע"י החשש מפני שימוש במידע ע"י חברות הביטוח, מערכת הבריאות ואחרים (למשל, כדי לזהות את בעלי הסיכון הגבוה למחלת אלצהיימר, מחלה קורונרית ומחלות אחרות).

5.6 Clozapine

עוד לפני שיווק התרופה היה ידוע על תופעת לוואי של אגרנולוציטוזיס, בשכיחות של כ-1.3% לשנה (15 מתוך 1,743 חולים). בארה"ב היו 585 מקרים בקרב 150,409 מטופלים (0.4%), מתוכם 19 קטלניים.  מאז שנת 1977 דווח על מקרים בודדים של מוות, זאת, עקב העלייה במודעות וניטור ספירת הדם.

לפי נתונים שבדקו 11,555 חולים, רוב מקרי האגרנולוציטוזיס התרחשו בשלושת החודשים הראשונים לטיפול, בקרב קשישים ונשים, ובעיקר בקרב יהודים ואנשים ממוצא אסיאני.

פרויקט הגנום האנושי ומחקרים מתקדמים אחרים יצרו ציפייה להתאמתן של תרופות להרכב הגנטי של החולים, ועל ידי כך לשיפור יעילותן ובטיחותן. למרות שהסיכוי למחקר בסיסי בפרמקוגנטיקה נראה מבטיח, התרגום שלו לפרקטיקה הוא האתגר האמיתי. הפוטנציאל של הפרמקוגנומיקה להציע מערכת של שיטות מולקולריות הוא עצום. מערכת כזו יכולה להפוך לרוטינה, ולפיה ניתן יהיה לבחור תרופה ומינון לחולה האינדיווידואלי.

השיטות לקביעת הגנוטיפ משתפרות במהירות, ובקרוב ניתן יהיה לבדוק, בבדיקת דם פשוטה, רק את הגנוטיפים המשמעותיים מבחינת הטיפול התרופתי. תוצאות הגנוטיפינג יהיו בעלות ערך רב ביותר, אם הן יפוענחו בהתאם לאבחנה של החולה ואפשרויות הטיפול בו.

התקדמות הפרמקוגנטיקה בגנום האדם משמעה שהרופא יכול כיום לעשות אינדיווידואליזציה של הטיפול במספר מועט של תרופות. ככל שהידע שלנו בווריאציות גנטיות יתפתח, תגבר היכולת לבדוק את השוני, וכתוצאה מכך לבחור את התרופה הטובה ביותר במינון האופטימלי לכל חולה.

הכותבת מגר' הילה זוהר -קונטנטה

מקורות

1. Pharmacogenetics in the Laboratory and the Clinic. David B. Goldstein. Editorial. NEGM; 348: 553-556, 2003
2. Inheritance and Drug Response. Richard Weinshilboum. Review. NEGM 348:529-537, 2003
3. Pharmacogenomics-Drug Disposition, Drug Targets, and Side Effects. William E. Evans and Howard L. McLeod. Review. NEGM; 348:538-549, 2003
4. Racial Differences in the Response to Drugs-Pointers to Genetic Differences. Editorial. NEGM; 344:1393-1396, 2001