הוא היה ביולוג אבולוציוני שפיתח תיאוריות חדשניות, היסטוריון של המדע, וכותב בעל כישרון נדיר להסביר בשפה נהירה ובצורה מרתקת גם את המושגים המסובכים ביותר. עשרים שנה למותו של סטיבן ג’יי גוּלד.
אני לא זוכרת בת כמה בדיוק הייתי כשקראתי לראשונה ספר של סטיבן ג’יי גולד – ככל הנראה היה זה “בוהן הפנדה”, ספרו השלישי, והשני שתורגם לעברית. אך הייתי צעירה מאוד, אולי בת 12 או 13, ואני זוכרת היטב את ההתלהבות שהוא עורר בי. כילדה “חנונית”, חובבת מדע, זה לא היה ספר המדע הפופולרי הראשון שקראתי, אבל הרגשתי מייד שפה יש משהו אחר. גולד לא רק חלק איתי עובדות מדעיות – מעניינות ככל שיהיו – הוא סיפר סיפורים.
“בוהן הפנדה”, כמו רבים מספריו האחרים, הוא אסופת מאמרים שפורסמו בכתב העת Natural History Magazine. רוב המאמרים עסקו בתופעה ביולוגית מעניינת כלשהי – למשל, ה”אצבע” השישית בכפותיהן הקדמיות של הפנדות, שנתנה לספר את שמו. אבל תמיד היה בהם גם יותר מכך: סיפורים על החוקרים שהתעמקו בתופעה הזו בעבר ומה הוביל אותם להתעניין בה, תיאוריות שגויות שהוצעו בעבר כדי להסביר אותה, מה אפשר ללמוד ממנה על האבולוציה בכללותה.
מאת: דר’ יונת אשחר
