ליקוי הדיבור דורש מהסובלים ממנו התמודדות מתמדת כל החיים, ומציב בפני המגמגם הכבד אתגרים לא טריוויאליים ופתרונות מפתיעים. טור אישי
לא מזמן שוחחתי עם חברה טובה על יוזמה מעניינת שהיא תשמח לשתף אותי בה. לשנינו היה ברור שזה לא הולך להיות פשוט – אחרי הכול אני מגמגם והפרויקט מחייב הרבה דיבור.
“איך אנחנו יכולים לעשות את זה קל יותר בשבילך?” היא שאלה.
“אי אפשר”, עניתי. “דיבור זה אף פעם לא קל”.
ואז עצרתי וחשבתי. זה משהו שאני לא מרבה לעשות – לחשוב על הגמגום. כלומר בוודאי – הוא נוכח תמיד, לא מרפה, חלק בלתי נפרד ממי שאני, ממה שאני, מהחיים, מכשול קבוע, וכמו רוב הדברים הקבועים הוא נהיה מובן מאליו. כמו נשימה. מי חושב על המשמעות של הנשימה עבורו?
הטור שלפניכם הוא תולדת ההרהורים הללו. חלק מהחוויות שאתאר משותפות בוודאי גם למגמגמים אחרים, ובכלל לאנשים שמתמודדים עם ליקויים. עם זאת, כל אדם הוא אחר, ואנשים שונים חווים אחרת את המכשולים וההזדמנויות שזימנו להם חייהם. רק על עצמי לספר ידעתי.
מאת: רמי שלהבת
