הוצאת מידע החוצה מארגוני בריאות לצורך פרסום מחקר מדעי, כפופה לכללים שונים מאלה של שימוש פנימי לצורכי קביעת מדיניות, ודורשת אישור וועדות אתיקה. הערבוב הזה הוא בעייתי.
לפני ימים אחדים פנתה אלי חוקרת בתחילת דרכה מתחום המדיניות הציבורית, בהתייעצות לגבי המשך הקריירה שלה. הפעם לא דיברתי איתה על מוסד אקדמי, מכון מחקר או פוסט דוקטורט בחו”ל, אלא אמרתי לה: מקום העבודה הטוב ביותר כיום למי שרוצה פרסומים אקדמיים שלא יהיו לאף אחד אחר – הוא משרד הבריאות.
יעצתי לה זאת אחרי שקראתי בעיון את המחקר בנושא מועילות חיסוני הקורונה בישראל, שעומד להתפרסם בכתב העת הרפואי הסופר־יוקרתי “לנסט”, ושעליו חתומים מדעני חברת “פייזר” וגם מנכ”ל משרד הבריאות פרופ' חזי לוי וראש המחלקה לבריאות הציבור במשרד, ד”ר שרון אלרעי פרייס. לא, הטור הזה לא יעסוק בהסכם עם פייזר ולא בפרסונות המכהנות בתפקיד. העניין כאן הוא אחר: פרסום בכתב עת כל כך יוקרתי הוא קפיצת מדרגה בקידום האקדמי של עובדי מדינה בכירים, והכל בהתבסס על תפקידם המאפשר להם נגישות למאגר מידע ציבורי יקר ערך שלאף חוקר אחר, מחוץ למשרד הבריאות, אין גישה אליו.
