אנא סובבו את הטלפון שלכם.
סינון המינרלים מהמים עלול ליצור מחסור במגנזיום ולהעלות את הסיכון למחלות קשות. דו"ח שפורסם לאחרונה ממליץ להעשיר את מי השתייה במינרל החשוב.
מדינת ישראל סובלת ממחסור קבוע במקורות מים טבעיים, וגם במדינות רבות אחרות מקורות מי השתייה הולכים ומתמעטים בעקבות משבר האקלים. כדי לספק מים לכל תושביה, ולהפחית את התלות שלה במשקעים עונתיים ובמאגרים טבעיים כמו הכינרת ומי התהום, השקיעה המדינה משאבים רבים בהקמת מתקני התפלה של מי הים.
התפלה היא שם כללי לשיטות שנועדו להפריד בין מים לחומרים המומסים בהם, כמו מלחים ומינרלים אחרים. כך אפשר להפיק מים הראויים לשתייה, לחקלאות ולתעשייה וגם למנוע ניצול יתר של מקורות המים הטבעיים. נכון להיום למעלה מ-50 אחוז מהמים הנמצאים בשימוש ביתי או תעשייתי בישראל מקורם בהתפלה, וחלקם היחסי בצריכה הולך וגדל מאז שנת 2010.
לתלות הגוברת שלנו במים מותפלים עלול להיות מחיר, דווקא מכיוון שמדובר במים נקיים במיוחד. לאחרונה התעורר חשש ממשי כי טיהור המים מכל המינרלים שבהם בתהליך ההתפלה עלול לפגוע בבריאותם של הצרכנים, שמקבלים חלק מהחומרים שגופם זקוק להם ממי השתייה. בייחוד עולה החשש מפני מחסור אפשרי במגנזיום.
מגנזיום לאכילה ולשתייה
גופי בריאות ממליצים לגברים לצרוך כ-420 מיליגרם מגנזיום ביממה, ולנשים כ-360 מיליגרם, בהתאם לממדי גופם ולמשקלם. המגנזיום מגיע לגוף האדם בתזונה, בייחוד של ירקות ופירות. עם זאת, ריכוזו משתנה ממאכל למאכל ואפילו בין ירקות ופירות מאותו מין, בהתאם למקום שבו הם גודלו, עונת השנה, וגם אופן ההשקיה שלהם – מי גשם, מים מותפלים, מי קולחין מטוהרים, וכן הלאה. בנוסף, הזמינות והספיגה שלו בגוף טובים יותר כשהוא מגיע מהמים. כך קורה שמי השתייה הפכו למקור חשוב ומרכזי למגנזיום עבור אנשים רבים ברחבי העולם, וגם כאן בארץ.
ריכוז המגנזיום במים בישראל משתנה ממקום למקום. דו"ח שהתפרסם בשנת 2023 מצא כי הממוצע הארצי הוא כ-18 מיליגרם לליטר, אך הפערים בין המקומות גדולים ונעים בין עשרות מיליגרמים באזורים מסוימים לכמויות אפסיות באחרים. הדגימות באתרים שמתבססים בעיקר על בארות מקומיות או מקורות מים קבועים אחרים מראים בדרך כלל שריכוזו של המינרל עולה ככל שמתרחקים מחופי הים התיכון.
המצב מצפון לגוש דן בדרך כלל טוב, פרט לכיסים בודדים של יישובים ששיעור המגנזיום במים שלהם נמצא מתחת לרף הרצוי, ובכלל זה חיפה וחלק מיישובי מישור החוף והשפלה. בדרום, לעומת זאת, המחסור מורגש ביתר שאת – שכן ככל שאנחנו מתרחקים מהצפון יש פחות מקורות מים קבועים, והשימוש במים מותפלים עולה. הבעיה הגדולה היא שדווקא ביישובים העירוניים, שבהם חיים כשישים אחוז מתושבי ישראל, כמות המגנזיום במים נמוכה: ברובן המכריע הערכים הממוצעים לא עברו את ה-20 מיליגרם לליטר וכשליש מהערים ירדו מתחת ל-10 מיליגרם לליטר. בנוסף נמצאו פערים גדולים גם בין ערים שונות וגם בתוך הערים עצמן. בחיפה, למשל, הטווח נע בין מיליגרמים בודדים בליטר מים ליותר מ-40 מיליגרם. גם כאן, הסיבה להבדלים נעוצה במקור ממנו המים מגיעים: ממקורות מים מתוקים, ממי ים מותפלים או משילוב בין השניים.
מכיוון שמגנזיום נספג בצורה הטובה ביותר כשהוא מומס בנוזלים, עולה החשש כי הירידה בכמותו במים עלולה ליצור מחסור כללי בצריכה שלו בתזונה. המחסור עלול לנבוע לא רק מההשפעה הישירה של סינונו ממי השתייה המותפלים, אלא גם באופן עקיף, מכך שריכוזו יפחת גם במוצרי מזון חקלאיים שמושקים במים כאלה.
למגנזיום יש תפקיד חשוב בפעילות של מערכות גוף שונות. ידוע למשל שהוא מעורב בפעילותם של לפחות 300 אנזימים ובתהליכים חיוניים רבים, ביניהם מסלולים מסוימים להפקת אנרגיה. מחסור במגנזיום נקשר לשלל בעיות רפואיות: מחקרים הראו שהוא מעלה את הסיכון לשבץ מוחי, מחקר שנעשה בישראל מצא כי מחסור בו עלול להוביל למותם של חולים עם בעיות לב חמורות, ואחרים מצאו עלייה דומה בתמותה של חולי כליות. היו גם מחקרים שהצביעו על קשר אפשרי בין מים מותפלים לתחלואה בסוכרת ולתמותה של חולים במחלה זו, אך הממצאים שלהם רחוקים מלהיות חד-משמעיים. כמובן, חשוב לא להגזים לכיוון השני: יש ממצאים המעידים כי עודף במגנזיום בדם עלול אף הוא להיות מסוכן.
להשלים את החסר
באמצע ספטמבר השנה פרסם מכון טאוב למדיניות חברתית באוניברסיטת בן גוריון דו"ח מדאיג כל תופעת המחסור שנוצר בישראל, לדברי מחבריו, עקב המעבר לצריכת מים מותפלים. הדו"ח עורר הדים רבים, בדמות כותרות על "מחסור מבהיל" במגנזיום או אזהרות מפני סכנה מיידית לבריאות. מחברי הדו"ח המליצו לרשויות המדינה להעשיר את מי השתייה במגנזיום, כדי לפצות על המחסור שנוצר עקב ההתפלה. לדבריהם, הוספת 50 מיליגרם של המינרל לאדם ביממה תחסוך לציבור הוצאות על טיפולים רפואיים בהיקף של 188-83 מיליון שקל בשנת 2025 לבדה. ההשקעה שתידרש לשם כך מסתכמת בכ-37 מיליון שקל לשנה. כך שמעבר לתועלת לבריאות הציבור מדובר בחיסכון של עשרות מיליוני שקלים לקופה הציבורית. עם זאת, התחשיב שלהם מבוסס בין השאר על ההנחה שהעשרת המים תקטין את מספר חולי הסוכרת החדשים, וכאמור הקביעה הזאת עדיין שנויה במחלוקת.
מאחר שקשה להניח שמהלך כזה של העשרת המים במגנזיום יתרחש בקרוב, נשאלת השאלה מה כן אפשר לעשות? ריכוז המגנזיום בפירות ובירקות בארץ מושפע מריכוזו במים, והוא לא צפוי לעלות בהתחשב בכך שהשימוש במים מותפלים ובמי קולחין מטוהרים לצורכי חקלאות הולך וגדל. אי לכך, נראה שגם הפירות והירקות אינם מקור בטוח למגנזיום, לפחות בצריכה יומיומית סבירה.
בהנחה שבליטר מי שתייה בארץ יש בממוצע 20 מיליגרם, אדם בוגר יצטרך לשתות כמות עצומה של עשרה ליטרים של מים ביממה רק כדי להגיע למחצית מכמות הצריכה היומית המומלצת ולאכול כמויות אדירות של פירות וירקות שריכוז המינרל בהם אינו ברור, ושהספיגה שלו מהם פחות יעילה. היות שגם זה לא מעשי, ייתכן שכדאי לרופאים להמליץ לאוכלוסיות שנמצאות בסיכון גבוה לסיבוכים הקשורים למחסור במגנזיום לצרוך תוספים מרוכזים של המינרל.
הבעיה הגדולה היא שנכון לעכשיו איננו יודעים באמת מהי התועלת ומהן ההשלכות האפשריות של הוספת מגנזיום לתזונה. לגבי סוכרת, אין כיום ראיות המבוססות על מחקרים קליניים שתומכות בכך שתוספת מגנזיום יכולה למנוע התפרצות של המחלה, אך נראה כי ביכולתה לשפר את מצב בריאותם של חולי סוכרת או מי שאובחנו כטרום-סוכרתיים. נמצא גם שצריכה של טבליות מגנזיום לבליעה עשויה לשפר לאורך זמן את לחץ הדם ומדדים אחרים של תפקוד מערכת הלב וכלי הדם אצל חולי לב, זקנים ואנשים עם עודף משקל. כמו כן, חסר עדיין מידע על השפעות אפשריות של מחסור במינרל על אנשים צעירים ובריאים.
עד שיצטבר מידע נוסף, המשיכו לאכול ולשתות כרגיל ואל תקחו תוספים מרוכזים בלי המלצה מפורשת מהרופאה שלכם או התזונאית. צעדים שקולים שאפשר לנקוט בכל מקרה הם להעדיף מי ברז על פני מים מסוננים, שסביר להניח שכמות המינרלים בהם נמוכה מאוד. וכמובן תמיד רצוי לאכול פירות וירקות, גם בלי קשר למגנזיום שיש בהם.
מאת: אשד לין
באדיבות מכון דוידסון לחינוך מדעי, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע
https://davidson.weizmann.ac.il/
