אנא סובבו את הטלפון שלכם.
מצמוץ הוא רפלקס טבעי, אבל למה אנחנו לא יכולים להעביר אפילו חמש דקות בלעדיו? ומה המצמוץ שלנו מלמד עלינו?
אדם ממוצע ממצמץ בין עשר לעשרים פעמים בדקה, אך רק לעיתים נדירות הוא מודע לפעולה השגרתית הזאת. מצבים מסוימים יכולים לגרום לנו למצמץ יותר, למשל כשנכנס לנו משהו לעין, או כשאנחנו בוכים וצריכים לפנות מהעין הרבה נוזלים כדי לחזור לראות ברור.
המצמוץ מגן על העיניים שלנו. כשאנחנו ממצמצים, תנועת העפעפיים מרחיקה מהעין חלקיקים ולכלוכים שנכנסו אליה. עם זאת, כשאנחנו מסתכלים במסכים כמות המצמוצים פוחתת בשני שלישים. אף שאיננו יודעים בדיוק מדוע זה כך, ההשערה המקובלת היא שהמצמוץ מפריע לנו להתרכז. למשל כשאנו קוראים או רואים סרט, אנחנו נמצמץ במעברים, בסוף משפט או סוף סצנה, מפני שבזמן המצמוץ אנחנו מאבדים מידע חזותי שעשוי להיות חשוב.
בכל פעם שאנחנו ממצמצים אנחנו מצפים את העין בנוזל דמעות שמורכב בעיקר ממים, שכבה ליפידית וחומרי סיכה, שמונעים מהעין להתייבש ושומרים על הקרנית חלקה. הקרנית היא החלק החיצוני של העין, ויחד עם העדשה היא אחראית לשבירת האור הנכנס לעין, ומאפשרת לנו למקד את הראייה. בנוסף, יובש בעיניים מעורר בנו תחושת חספוס וצריבה, כמעט כאילו נשרטה לנו הקרנית. לנוזל המצפה את העין יש תפקיד נוסף: מעט מאוד כלי דם מגיעים לקרנית, ולכן היא מקבלת חמצן גם ישירות מהנוזל הרירי המצפה אותה. הנוזל מכיל גם אנזימים אנטי-בקטריאליים שמגינים על העין מזיהומים.
הלא ממצמצים
בהתחשב בחשיבותה הרבה של פעולת המצמוץ לשמירה על תפקוד העיניים אפשר היה לצפות שכל בעלי החיים שיש להם עיניים ימצמצו. בפועל זה לא המצב. בעלי חיים רבים פיתחו פתרונות אחרים כדי להגשים את אותה מטרה.
לחרקים, למשל, אין בכלל עפעפיים. במקום זה העיניים שלהם הן חלק מהשלד החיצוני הקשיח של גופם, ולכן הן זקוקות מלכתחילה לפחות הגנה. כדי להרחיק מהן לכלוכים, חרקים מנקים את עיניהם בעזרת הרגליים הקדמיות השעירות שלהם, שפועלות כמו מברשת שלוכדת לכלוך ומסלקת אותו מהעין.
גם לנחשים ולחלק ממיני השממיות אין עפעפיים. במקומם יש להם שכבת קשקשים שקופה שמגינה על העין שלהם. כדי לנקות את העין, השממית משתמשת בלשונה, ממש כמו שאנחנו מעבירים מטלית רטובה על השמשה הקדמית של המכונית כדי לראות טוב יותר את הדרך בהמשך הנסיעה.
יש גם בעלי חיים חסרי עפעפיים שממש לא צריכים שום עזרה בניקוי עיניהם. עיני הדגים מכוסות שכבת הגנה קשיחה בדומה לבעלי חיים אחרים נטולי עפעפיים, אבל אין להם צורך בלשון ארוכה או ברגליים שעירות לתחזוקת עיניהם. מאחר שהם חיים בסביבה מימית, תנועת המים מנקה להם את העיניים כל העת ומלחלחת אותן בלי שיהיה להם כל צורך בסיוע נוסף. חוקרים משערים שיש קשר אבולוציוני בין התפתחות העפעפיים לבין תחילת היציאה של בעלי חיים מהים ליבשה, אך עד כה לא נמצאו לכך ראיות מספקות.
המצמוץ הקדום של דג היבשתן
במחקר שהתפרסם לאחרונה ביקשו חוקרים מארצות הברית ומאוסטרליה לנסות ללמוד איך התפתח המצמוץ. לשם כך הם בחנו את תכונותיהם והתנהגותם של יבשתנים (Oxudercinae), תת-משפחה של דגים אמפיביים, שמסוגלים לעלות על היבשה, וניסו למצוא אצלם מנגנון קדום של מצמוץ. מאחר שלדגים אין עפעפיים, דג שעולה מדי פעם על היבשה יצטרך למצוא דרך יעילה להתמודד עם היובש ועם הלכלוך מחוץ למים. היבשתנים חיים באזורי גאות ושפל – שטח ההפקר בין הים ליבשה, ומעבירים את רוב חייהם הבוגרים מחוץ למים. ומאחר שאין להם עפעפיים, במקום למצמץ הם מושכים את עיניהם פנימה לתוך הגוף.
כדי לבחון את ההתאמות שסיגלו לעצמם היבשתנים במהלך האבולוציה, בדרך לפיתוח יכולת המצמוץ הייחודית שלהם, עשו החוקרים סריקות טומוגרפיה ממוחשבת (CT) של דגים ממשפחת הקברנוניים: שני מינים של יבשתנים, Periophthalmus barbarus ו-Periophthalmodon septemradiatus וקברנון שחור פה (Neogobius melanostomus) שחי רק במים. החוקרים מצאו שליבשתנים ולקברנון יש אותם שישה שרירים באזור העין, אבל הם מסודרים בצורה קצת שונה. הסידור הזה מאפשר ליבשתנים למשוך את עיניהם פנימה, לתוך גופם. בזמן המשיכה הקרום שמסביב לעין נלחץ החוצה ועוטף את העין.
למה היבשתן ממצמץ?
האם יבשתנים ממצמצים כדי לשמור על הלחות בעיניהם? במטרה לברר את זה הכניסו החוקרים יבשתנים לאקווריום עם מים רדודים מאוד המדמים תנאי שפל. כדי לשלוט במידת הלחות באוויר הם שינו את עוצמת זרימת האוויר באקווריום – ככל שהייתה חזקה יותר, הסביבה הייתה יבשה יותר. נמצא כי בזמנים של זרימת אוויר מוגברת היבשתנים מצמצו יותר, באופן משמעותי, לעומת תנאי גידול ניטרליים. בנוסף נוכחו החוקרים שבתנאי יובש היבשתנים התגלגלו על הגב ועצמו את עיניהם, אך הם כמעט לא עשו את זה בתנאי לחות רגילים. ליבשתנים אין בלוטות דמעות, כך שהחוקרים משערים שבזמן הגלגול הם ניסו לקרב את עיניהם למים כדי שלא יתייבשו.
תפקיד נוסף של המצמוץ הוא לסלק לכלוך מהעין. כדי לבחון אם זה נכון גם למצמוצי יבשתנים פיזרו החוקרים על עיני היבשתנים ביצי חסילונים (שרימפס) יבשות, שגודלן דומה לגרגירי חול. בעזרת המצמוץ הצליחו היבשתנים לסלק בממוצע 97 אחוז מהביצים שחדרו לעיניהם. מכאן הסיקו החוקרים שהמצמוץ הייחודי יעיל גם בסילוק לכלוכים.
ולבסוף, המצמוץ נועד להגן על העין מפציעות. כשמשהו מתקרב יותר מדי לעין שלנו, אנו עוצמים אותה באופן אינסטינקטיבי לזמן ממושך יותר ממצמוץ רגיל. באופן דומה, החוקרים נגעו בעדינות בעינו של יבשתן באמצעות מטוש – מקלון צמר גפן לבדיקות – ובחנו את תגובתם. כצפוי, אחרי הנגיעה היבשתנים מצמצו זמן ארוך יותר ממצמוץ רגיל. כך שמכל הבדיקות אפשר להסיק שהיבשתנים פיתחו במהלך האבולוציה שלהם מנגנון ייחודי הדומה למצמוץ, כדי להתמודד עם אתגרי החיים מחוץ למים.
מה המצמוץ יכול ללמד אותנו על עצמנו?
עם קצב מצמוצים של 20-10 פעמים בדקה, יוצא שהאדם הממוצע מעביר מדי יממה 44 דקות של ערות בעיניים עצומות. האם כמות המצמוצים שלנו יכולה ללמד עלינו משהו? הרי כשאנחנו נמצאים בקשר ישיר עם אנשים אחרים אנחנו נוטים למצמץ יותר, כי למצמוץ יש תפקיד חשוב בתקשורת הבין-אישית, לעומת זאת, כשאנחנו מרוכזים, למשל בפתרון מבחן בכיתה, אנחנו נוטים למצמץ פחות כדי לאבד כמה שפחות מידע חזותי.
מה בנוגע לרגשות? האם תדירות המצמוצים יכולה ללמד גם על מצבו הנפשי של האדם? חוקרים בדקו כמה פעמים בדקה מצמצו אנשים שסובלים מדיכאון או ששוקלים להתאבד, בהשוואה לאנשים שמצבם הנפשי יציב. לשם כך הם בחנו סרטונים של חברי הכת האמריקאית שערי גן העדן (Heaven's Gate) שבשנת 1997 ביצעו התאבדות המונית. בתקופה שקדמה למעשה ההתאבדות צילמו 39 חברי הכת סרטוני פרידה והעלו אותם לאתר יוטיוב. החוקרים ספרו כמה פעמים מצמצו חברי הכת במהלך הסרטון בהשוואה לסרטונים אחרים של אנשים בדיכאון שלא התאבדו ולסרטונים של אנשים יציבים בנפשם.
מהסרטונים עלה שאנשים במצב נפשי טוב מצמצו בממוצע 28 פעמים בדקה, אנשים שסובלים מדיכאון מצמצו 18 פעמים בדקה וחברי הכת מצמצו בממוצע 16 פעמים בדקה. אף שממוצע המצמוצים של חברי הכת היה הנמוך ביותר, ההבדל בינם לבין המדוכאים האחרים לא היה משמעותי. לעומת זאת, מספר המצמוצים בדקה בשתי הקבוצות הללו היה נמוך במידה ניכרת מתדירות המצמוצים של אנשים שמצבם הנפשי יציב. מאחר שאנשים מדוכאים או אובדניים נוטים לא לשתף את תחושותיהם עם אחרים, ייתכן שמעקב אחרי כמות המצמוצים שלהם יוכל לשמש חלון לעולמם הפנימי ולאפשר להפנות אותם לאנשי מקצוע שיעזרו להם להתמודד עם מצוקותיהם ולהתחיל תהליך של ריפוי נפשי.
מאת: אורי ברמן
באדיבות מכון דוידסון לחינוך מדעי, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע
https://davidson.weizmann.ac.il/
