אנא סובבו את הטלפון שלכם.
לכאורה כולנו יודעים מהם רגשות – הרי אנחנו חווים אותם כל הזמן. אבל כשאנו מנסים להסביר מהם רגשות ולמה הם נחוצים, מתברר לנו שעדיין רב הנסתר על הנגלה.
היכולת לחוש רגשות היא חלק בלתי נפרד מחיינו – מצב מורכב של תחושה שמחולל שינויים פיזיולוגיים ופסיכולוגיים אשר משפיעים על מחשבותינו ועל התנהגותנו. הרגשות מסייעים לנו לחבר את מה שקורה בסביבה החיצונית לעולמנו הפנימי, ולווסת את התנהלותנו בעולם. השאלות מהם רגשות, מה גורם להם ומהן השפעותיהם מעסיקות חוקרים ואנשי רוח מתחומים רבים, ובהם פילוסופיה, פסיכולוגיה, ביולוגיה ועוד. בהתאם לכך פותחו במשך השנים תיאוריות רבות שניסו להסביר את המרכיב המהותי כל כך בהווייתנו.
מה קדם למה?
אחד ההסברים המוקדמים ביותר למהותם של רגשות הוא תיאוריית ג'יימס-לאנג, שפיתחו בנפרד הפסיכולוג ויליאם ג'יימס (James) והפיזיולוג קרל לאנג (Lange) בשנת 1880. לפי התיאוריה הזאת, גירויים חיצוניים מעוררים בנו תגובות גופניות, והרגשות שאנו חווים נובעים מהפרשנות שלנו לתגובה הגופנית. ההסבר הזה הופך על ראשה את ההנחה האינטואיטיבית שלנו על סדר האירועים: החוויה הרגשית אינה קודמת לתגובה גופנית – אנחנו רועדים כי אנחנו מרגישים פחד, אלא התגובה הגופנית קודמת לחוויה הרגשית – אנחנו מרגישים פחד כי אנחנו רועדים.
למרות הצלחתה, התיאוריה נתקלה בלא מעט ביקורת. המסתייגים ממנה ציינו שאין ממצאים ניסויים שמראים כי תגובות גופניות מסוימות מקושרות באופן ספציפי לרגשות מסוימים – למשל גם כעס וגם פחד קשורים לעלייה בקצב פעימות הלב.
הפיזיולוג וולטר קנון (Cannon) מארצות הברית ותלמידו פיליפ בארד (Bard) הדגישו שני נימוקים לכך שהתיאוריה הזאת לא ייצגה כהלכה, לדעתם, את המנגנון הניצב מאחורי רגשות. ראשית, אמרו, אנשים יכולים לחוות את התגובות הפיזיולוגיות המזוהות עם רגשות אלה ואחרים בלי לחוש את הרגשות הללו בפועל. למשל, הלב יכול לפעום במהירות במהלך פעילות ספורטיבית, בלי שנחוש כלל פחד. ושנית, התגובה הרגשית מתרחשת מהר מדי עבור משהו שהוא תוצר של הפיזיולוגיה. כלומר אנו מרגישים פחד עוד לפני שצצו תסמינים כמו רעד והזעה. ב-1927 הם פיתחו תיאוריה חלופית הקרויה כיום על שמם – תיאוריית קנון-בארד – שקובעת כי החוויות הגופניות והנפשיות של הרגשות מתרחשות בעת ובעונה אחת ואינן תלויות זו בזו.
לחשוב את הרגשות
ב-1962 באה לעולם תיאוריית רגש חדשה, בשם תיאוריית שני הגורמים, או תיאוריית שכטר-זינגר, ששילבה רעיונות משתי קודמותיה והרחיבה אותם. לפי ההסבר הזה, התגובה הפיזיולוגית אכן מופיעה לפני הרגש, ואותן תופעות גופניות מאפיינות רגשות אחרים ושונים זה מזה. הדבק שמאפשר לשני ההסברים להתקיים יחד הוא שלב עיבוד נוסף, קוגניטיבי, כלומר תהליכי עיבוד מידע שבאמצעותם מוחנו מעניק משמעות לתחושות הגופניות שלנו. בשלב הראשון, גירוי כלשהו יוצר תגובה גופנית. בשלב השני, וכאן טמון החידוש העיקרי, מתרחש תהליך מחשבתי שבוחן את המצב שהוביל לתחושה ומחליט לאיזה רגש לייחס אותה. לדוגמה, היתקלות מפתיעה בכלב מסוכן או באדם אהוב תוביל בשני המקרים לעלייה בקצב פעימות הלב. הבנת ההקשר תקבע אם נחוש פחד או שמחה.
תיאוריית שני הגורמים התבססה על ניסוי מפורסם שחלק ממשתתפיו קיבלו זריקת אדרנלין – הורמון שמביא לעוררות גופנית: עלייה בקצב הלב, האצת הנשימה, הזעה מוגברת ותגובות דומות נוספות. הנותרים קיבלו תרופת דמה ניטרלית. רק לחלק מהמשתתפים שקיבלו את הזריקה הוסבר על התופעות שיחושו בעקבותיה. אחרי קבלת הזריקה הוכנסו המשתתפים לחדר שבו פגשו אדם שהתנהג בצורה שמבטאת שמחה או כעס. משתתפים שלא ידעו על הקשר בין הזריקה לתחושותיהם נטו לחוש שמחה או כעס בהתאם להתנהגות שהפגין האדם שפגשו בחדר. לעומת זאת, המשתתפים שקיבלו הסבר על השפעת הזריקה או שקיבלו תרופת דמה, הושפעו ממנו פחות.
מסקנת החוקרים הייתה שרגשות אינם רק תוצאה של התחושות הגופניות לבדן, אלא גם של הפרשנות שאנו נותנים להן. המחקר מדגיש את חשיבות ההקשר החברתי והחשיבתי בעיצוב חוויות רגשיות. הממצא הזה אומנם מעניין וחשוב, אך מעיבה עליו העובדה שרוב המחקרים שניסו לשחזר את הניסוי במשך השנים התקשו להגיע לאותן תוצאות.
מכלול שלם וגמיש
באותה תקופה פיתחו הפסיכולוגים מגדה ארנולד (Arnold) וריצ'רד לזרוס (Lazarus) גישה קוגניטיבית רחבה יותר, שבחנה את הרגשות כחלק ממערכת שלמה של כוונות ומוטיבציות המסדירות את היחסים של אדם עם סביבתו, ולכן משתנות מאדם לאדם וממקום למקום. בהדרגה, ככל שהתרבו המחקרים והמאמרים בנושא, הגישה התפתחה והתרחבה, עד שבשנות ה-80 הפכה לשדה שלם של הסברים שזכו יחד לשם תיאוריות הערכה (Appraisal) של רגשות.
בבסיס התיאוריות הללו ניצבת ההנחה שרגשות הם תהליכים סתגלניים שמשקפים תהליך שלם של הערכה חוזרת ונשנית של הסביבה המשמעותית לרווחתנו. כשאנחנו נחשפים לגירוי, מופעל אצלנו תהליך אוטומטי ומהיר של הערכת אופי הגירוי, משמעותו וחשיבותו עבורנו. התהליך הזה מוביל בעת ובעונה אחת לתגובה רגשית ולתגובה גופנית, ורק לאחר מכן אנו מתייגים את הרגש במפורש ומייחסים אותו לסיבה מסוימת.
לדוגמה, נניח שמישהו חתך אותנו בפראות בכביש (גירוי); מוחנו יעריך אוטומטית את המצב ויקבע שאנו בסכנה; בעקבות זאת יופעלו תגובות פיזיולוגיות ורגשיות של פחד או של כעס ותסכול; רק לאחר מכן המחשבות יצופו אל פני השטח ואנחנו נסביר לעצמנו שאנחנו כועסים או מפחדים (תיוג) ושזה בגלל נהיגה חסרת אחריות של הנהג השני (ייחוס לסיבה).
ייתכן שבדיעבד נבצע גם הערכה משנית פעילה ונבין שהכעס המהיר שהרגשנו כלפי הנהג החותך נבע לא רק ממעשיו אלא גם מחוויות קודמות שלנו שכללו תחושות של חוסר אונים ואובדן שליטה. חוויות כאלה יכולות לקבע בנו דפוסים חוזרים של הערכה שבהם מוחנו ישתמש בכל פעם שניתקל בגירויים דומים. ההערכה שלנו כלפי כל אירוע או גירוי שאנו חווים תשתנה בהתאם למטרות, לצרכים ולערכים שלנו. אלה, בתורם, עשויים גם הם להשתנות עם הזמן, כך שאותו גירוי יעורר רגשות שונים בהזדמנויות שונות.
תיאוריות הערכה עדכניות מגדירות רגשות כתהליכים, ולא כמצבים סטטיים. התהליך הרגשי, לפיהן, מורכב ממכלול שלם של מרכיבים. ביניהם נמצאות ההערכה המתמדת של סביבתנו במסגרת החשיפה שלנו אליה ויחסי הגומלין בינינו לבינה, המוטיבציה שלנו – כלומר המטרות שלנו ומידת הרלוונטיות של המצב שבו אנו נמצאים אליהן, התגובה הגופנית שאנו חווים, החוויה החושית, ורכיב רגשי סובייקטיבי שנולד מהתבוננות והרהור על השינוי ברכיבים האחרים. הרגש נתפס בהן כתהליך דינמי שחלקיו משפיעים אלה על אלה, והוא מתמשך, חוזר ונשנה. לדוגמה, אם קיבלתי ציון נמוך במבחן ארגיש עצב, אך כשאגלה לאחר מכן שהציון שלי גבוה מהממוצע הכיתתי במבחן אעריך את הנסיבות מחדש והעצב יתחלף בגאווה.
למה צריך רגשות?
לצד הניסיונות להסביר איך מתפתחים רגשות, תיאוריות אחרות מנסות להבין לשם מה הם נחוצים בכלל.
כבר אבי תורת האבולוציה צ'רלס דרווין (Darwin) הבחין במהלך מסעותיו כי בני אדם ובעלי חיים נוספים ברחבי העולם מביעים רגשות מסוימים באותו אופן בכל מקום. על כן, בספרו "הבעת רגשות אצל בני אדם ובעלי חיים" הוא העלה את האפשרות שלרגשות יש מרכיב תורשתי ושהם התפתחו כיוון שיש להם תרומה להישרדות היצור החי וליכולתו להביא לעולם צאצאים פוריים. לדוגמה, פחד מדרבן יצורים להילחם או לברוח ממקור סכנה. אהבה, לעומת זאת, תוביל אותנו למצוא בן או בת זוג, להתרבות ולדאוג לרווחת הצאצאים. מכיוון המחשבה הזה נולדה הפסיכולוגיה האבולוציונית – תחום מדעי שמבקש לחקור את ההתנהגות, הרגש והמחשבה של האדם מבעד לעדשה ביולוגית הישרדותית.
למרות מסקנותיו של דרווין, באמצע המאה העשרים ההנחה המקובלת הייתה שרגשות הם התנהגויות נלמדות. בשנות ה-60 סתר הפסיכולוג האמריקאי פול אקמן (Ekman) את התפיסה הזאת כשטען שיש רגשות בסיסיים שמקורם ביולוגי. מסקנותיו התבססו על ניסויים שבהם הוא הראה שקיים מאגר אוניברסלי של הבעות פנים ותגובות פיזיולוגיות אחרות שמבטאות רגשות בסיסיים. המאגר הזה משותף לכל התרבויות האנושיות, כולל אלה שמתקיימות הרחק מהציוויליזציה המודרנית וכמעט לא באות במגע איתה.
יתר על כן, לפי השערת משוב הפנים (Facial feedback hypothesis) הקשר בין הרגשות להבעות הפנים הוא דו-כיווני, כלומר הבעות הפנים יכולות לווסת רגשות. למשל אם נחייך, אפילו באופן מאולץ, התיאוריה אומרת שמצב הרוח שלנו ישתפר. הטענה הזאת שנויה במחלוקת כיום, שכן מחקרים חוזרים התקשו לשחזר את ממצאי המחקר המקורי שעליו היא התבססה. עם זאת, ממצאים חדשים מאשרים שכנראה אכן קיים מנגנון כלשהו של משוב בין הבעת הפנים לחוויה הרגשית.
נראה גם כי הבסיס הנוירוביולוגי לרגשות אינו מוגבל לתחושה עצמה, אלא קשור גם לתקשורת שלנו עם אנשים אחרים. מחקרים עדכניים הראו כי מעבר לכך שרגשות שונים מתאפיינים בדפוסים אחרים של פעילות עצבית, יש לנו גם תאי עצב המכונים תאי מראָה, שמזהים רגשות בהתנהגותם של אנשים אחרים ומגיבים להם. בין השאר, הם משערים, זו הסיבה לכך שצחוק עשוי להיות מידבק.
בתחילת המאה הנוכחית החלה להתבסס תיאוריית התוכנית הרגשית, שפיתחה הלאה את הבנת הביולוגיה של הרגשות. לפי התיאוריה הזאת, לכל אחד מהרגשות הבסיסיים קיימת במוחנו רשת עצבית בלעדית לו, כלומר דפוס ייחודי של פעילות מוחית. בכל אחד מהרגשות הללו אפשר לשייך את הרשת שלו לתפקיד שהרגש הבסיסי הזה מילא בהסתגלותם של אבות אבותינו הקדמונים במהלך האבולוציה של האדם. לדוגמה, הרשת העצבית של פחד משרתת מטרות הישרדותיות ואילו הרשת העצבית של כעס משרתת דאגות טריטוריאליות.
הבעיה היא שמחקרים שנעזרו בטכניקות של דימות מוחי כשלו עד כה בזיהוי קיומן של רשתות ספציפיות כאלה לרגשות בסיסיים. ייתכן שזה שולל את קיומן, אך יש חוקרים שטוענים כי שיטות המחקר שלנו פשוט אינן מתוחכמות מספיק לאתר אותן, ושכמות הראיות שתומכות בקיומו של בסיס נוירוביולוגי לרגשות הללו עולה על אלה ששוללות אותו.
הקשר התרבותי
גישות אחרות לחקר הרגשות מדגישות את מקומה המרכזי של התרבות בעיצובם. יש חוקרים שטוענים שרגשות הם תוצר של הבניה תרבותית, שבמסגרתה הרגשות נבנים כדי להתאים לדרישות התרבות שבה אנו חיים. על כן, אנשים ייטו לחוות ביתר שאת רגשות שנחשבים נורמטיביים בחברה שבה הם חיים ושיעזרו להם לפעול ולתפקד בה.
מחקרים אכן מצאו שחוויית רגשות כאלה קשורה לרווחה נפשית גבוהה. לדוגמה, כעס הוא רגש נורמטיבי בארצות הברית, ומזוהה שם עם תכונות חיוביות של עצמאות ואוטונומיה. ביפן, לעומת זאת, היחס אליו שלילי, שכן הוא נתפס כמקור לפגיעה בהרמוניה הבין-אישית. בניגוד לכך, בושה נחשבת נורמטיבית ביפן ומייחסים אותה שם לביקורת עצמית שתורמת להרמוניה החברתית, בעוד שבארצות הברית היא נחשבת רגש לא רצוי ומקושרת לפגיעה בערך העצמי. על כן, בארצות הברית אכן חווים יותר כעס מאשר ביפן, ואילו ביפן חשים יותר בושה.
נכון להיום עדיין לא לגמרי ברור לנו מהם בדיוק רגשות ומהם המנגנונים העומדים מאחוריהם. יש עוד תיאוריות רבות שמנסות להסביר את התופעה הכה בסיסית הזו. "כולם יודעים מהם רגשות, עד שהם מתבקשים להגדיר אותם. ואז נראה שאיש לא יודע מה הם", כתבו ב-1984 הפסיכולוגים בוורלי פהר (Fehr) וג'יימס ראסל (Russell). נראה שגם ארבעים שנה לאחר מכן אנחנו עוד רחוקים מהבנת התופעה המורכבת הזאת.
מאת: גל פרלמן
באדיבות מכון דוידסון לחינוך מדעי, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע
https://davidson.weizmann.ac.il/
