הסיטואציה המצערת של הגעה לחדר מיון מוכרת לרבים מאיתנו ולרוב היא כרוכה בהמתנה ממושכת, בתנאים לא נוחים, לקבלת טיפול, הפניה לאשפוז או שחרור במקרה הטוב. אנחנו רגילים להפנות אצבע מאשימה להיעדר תקצוב מספיק למערכת הבריאות ככלל ולבתי חולים בפרט.
היעדר תקצוב אכן מוביל למחסור במשאבים – כוח אדם וציוד, מה שמשפיע על האדם בקצה שמגיע לטיפול. אולם גם במציאות של מחסור, יש דרך לטייב את השימוש במשאבים הקיימים ולשפר במידה מסוימת את היקף החוסרים. המשמעות של טיוב כזה, במקרה של בית חולים – היא ניצול טוב יותר של הציוד הקיים, קבלת החלטות פיננסיות נבונות יותר, ניצול הזמן של הצוות להענקת טיפול במקום להתעסק בנושאים תפעוליים, ולבסוף – הפחתת סבל ואף הצלת חיי אדם. הדרך לעשות זאת, כמו במקרים רבים – עוברת דרך שימוש מושכל בדאטה.
בתי חולים, וסביבות אחרות המעניקות שירותי בריאות – מצוידות באופן טבעי במכשור רפואי הנדרש להענקת טיפול ולרוב נגיש לציבור. אולם, יש סוגי מכשור נדירים ויקרים – כמו אלו המשמשים לבדיקות הדמיה – שיש קושי אמיתי לאפשר שימוש בהם לכל מי שזקוק לו, מאחר והמשאב שלהם בד"כ מוגבל. למרות זאת, הנתונים מראים כי ב-58% מהזמן (!), מכשיר רפואי ממוצע לא נמצא בשימוש. לא נדירה הסיטואציה בה אנשי צוות טיפולי זקוקים למכשור מסוים, משאבת עירוי למשל, ומכלים את זמנם היקר בחיפוש אחר מכשיר פנוי ברחבי המוסד הרפואי – זמן שעדיף היה להקדיש לטיפול רפואי. למעשה – 40% מזמנם של אנשי מקצוע בתחום הרפואה, מושקע במשימות מתסכלות ובעלות ערך נמוך יחסית, כמו חיפוש מכשיר זמין. לשינוי מצב זה, יש גם השפעה ישירה על מורל העובדים המתוסכלים.
מאת: עמית סדלינסקי
באדיבות: כלכליסט