ד"ר שירה סובול, עובדת סוציאלית קלינית ומומחית להתמכרויות, מסבירה כיצד החיים במצב של חרדה בלתי פוסקת משנים את האופן שבו המוח שלנו פועל, מדוע בני נוער נמצאים בסיכון גבוה יותר ממבוגרים, ואיך אפשר לזהות שההתמכרות שאנחנו מפתחים יוצאות משליטה.
ד״ר שירה סובול (43) היא עובדת סוציאלית קלינית, מטפלת בקליניקה פרטית, מנחה ומדריכה אנשי מקצוע ובהם פסיכולוגים, רופאים ושופטים בתחום התמכרויות וסיכוני גיל ההתבגרות. היא גם מרצה וחברת סגל בבית הספר לעבודה סוציאלית של אוניברסיטת בר־אילן, שם השלימה את כל שלושת התארים שלה. לדברי סובול, מצב הדחק המתמשך, שבו מצויה החברה הישראלית מאז 7 באוקטובר מדמה מצב של התמכרות לסמים ומוביל לתגובות מוקצנות לאירועי הקצה של החודש האחרון.
"אירועי הקיצון של התקופה האחרונה הם כמו סם עוצמתי", היא אומרת. "בתקופה שבה אנחנו בדאון או בלחץ או בחוסר ודאות מתמשך, החיסולים, החילוצים ולהבדיל ההישגים באולימפיאדה משחררים לנו הורמונים כמו אדרנלין ודופמין, ומעניקים לנו תחושה מיידית של עוצמה ושליטה. זו דריכות משתנה. זה ממלא את החלל שנפער בתוכנו מאז השבת השחורה, כשנתפסנו לא מוכנים והושפלנו. לרגע אנחנו מרגישים שאולי השבנו את האמון במוסדות, ואפילו נדמה שאנחנו מאוחדים סביב איזושהי אופוריה קולקטיבית וגאווה לאומית. אבל כמו בכל היי, גם הירידה מהסם הזה מלווה בתחושת ריקנות ואכזבה, ועד מהרה מגלים שהבעיות היסודיות שלנו עדיין קיימות — הקיטוב, החשש מהסלמה, עסקת החטופים שמתעכבת. הסם נלקח כמנגנון הגנה, כדי לא לגעת בשבר שנמצא בפנים, בטראומה, בכאב. וגם במקרה הזה יש כל מיני ניצחונות קטנים שכאילו מחפים על כל אלה, אבל לא באמת".
מאת: רוני דורי
באדיבות: כלכליסט