אנא סובבו את הטלפון שלכם.
ליקויים בזרימת הדם עלולים להופיע בעורקים הכליליים, בעורקים ההיקפיים, בכלי הדם הנימיים ובוורידים. אחת הסיבות העיקריות לליקוי בזרימת הדם היא טרשת העורקים, המתבטאת בהצטברות חומר שומני על דפנות העורקים ובהיצרות הדרגתית של העורק. סיבות נוספות לליקויים בזרימת הדם הן חסימות של העורקים על ידי קרישי דם או עיוות של העורקים.
הביטוי לזרימה בלתי תקינה של הדם הוא ירידה באספקת חמצן ומזון לרקמות, וכתוצאה מכך ליקויים בתפקוד שלהן או ניוון הדרגתי. ליקוי בזרימת הדם בוורידים גורם נפיחות ברגליים, כובד, כאב, שינוי בצבע העור והיווצרות כיבים ברגליים.
| צמחים הנחשבים למגבירי זרימת הדם פועלים לפי כמה מנגנונים: |
|
Salix alba |
צמחים נוגדי עוויתות מסייעים להרפיית השרירים ומונעים היצרות של העורקים. דוגמאות: מיני עוזרר – Crataegus spp., מורן שסוע-עלה – Viburnum opulus, גינקו דו-אונתי – Ginkgo biloba, אכיליאה אלף העלים – Achillea millefolium.
צמחים המעכבים צימות של טסיות דם מסייעים למניעת קרישיות-יתר של הדם וחסימת כלי הדם על ידי קרישים.
דוגמאות: ערבה לבנה או שחורה – Salix alba/nigra, גינקו דו-אונתי – Ginkgo biloba, שום הגינה -Allium sativum, דבשה רפואית – (Melilotus officinalis
צמחים המעכבים ספיגה של שומנים וכולסטרול מהמעי הדק אל הדם מגינים על כלי הדם מפני היצרות וחסימה.
דוגמאות: לחך גדול – Plantago major, לחך סגלגל – Plantago ovata, אצות ים, ריישי – Ganoderma lucidum.
צמחים מחממים המכילים שמנים נדיפים, כגון קינמון וג'ינג'ר Zingiber officinale -,
Zanthoxylum americanum, Ligusticum wallichii, מיני חרדל, חזרת,
פלפלת – Capsicum anuum.
צמחים נוגדי חמצון המגינים על כלי הדם הנימיים מפני נזקים שעלולים להיגרם על ידי רדיקלים חופשיים. הם נחשבים למגבירי זרימת דם בקפילרות. דוגמאות: גינקו דו-אונתי, עוזרר – Crataegus, קורטם הצבעים – Carthamus tinctoria, Salvia miltiorrhiza, אוכמניות – Vaccinum myrtillus.
ישנם צמחים הפועלים כמגבירי זרימת דם בעיקר בשימוש חיצוני, בצורת שמן לעיסוי או אמבט לרגליים. הם מרחיבים כלי דם קטנים ומאפשרים לדם להגיע לקצוות. ניתן להיעזר בהם לטיפול באנשים הסובלים מידיים ורגליים קרות, מכאבים בכף הרגל ומקשיים בהליכה בגלל אי-ספיקת דם. דוגמאות: רוזמרין רפואי, מיני חרדל.
נפרט כמה מהצמחים הנחשבים למגבירי זרימת דם ברפואת הצמחים המערבית והסינית.
שום הגינה -Allium sativum |
השום הוא אחד הצמחים הראשונים שהאדם תרבת וגידל. יש עדויות לשימוש רפואי בשום כבר לפני 5,000 שנה. בהודו המליצו עליו לחיזוק הלב ולמניעת צמיגות יתר של הדם. במצרים העתיקה היה השום ידוע כמוריד לחץ דם ומסייע לפעילות תקינה של הלב.
מחקרים רבים נערכו על השום. הפעילות הפיזיולוגית שלו מיוחסת לתרכובות אורגניות של גופרית, שהחשובה בהן היא האליצין. תרכובות נוספות הן: allyl sulfides, ajoenes, isoaliin
alkyl-L-cysteine sulfoxides, Glutamyl-S-allylcysteine ורבות אחרות.
מחקרים רבים הוכיחו שהשום מסייע להורדת רמת השומנים והכולסטרול בדם, מעכב צימות של טסיות הדם, ממריץ פעילות פיברינוליטית, מסייע להורדת לחץ הדם ומונע טרשת עורקים (1,2,3). אופן השימוש היעיל ביותר הוא אכילת שום טרי, 2-4 שיני שום ליום. ניתן להשתמש בו גם כמיצוי מימי 1:1, 4 מ"ל ליום, או טינקטורה 1:5 ב-60% אלכוהול, 10 מ"ל ליום.
| Ligusticum wallicii |
הליגוסטיקום הוא צמח עשבוני המשתייך למשפחת הסוככיים. שימוש רפואי נעשה בשורש, ממנו בודדו שלושה אלקלואידים: tetramethylpyrazine, leucyphenylalanine, perlolyrine. בנוסף מכיל השורש חומצה פרולית ושמנים נדיפים.
הפעילות הפיזיולוגית של הליגוסטיקום מיוחסת לשלושת האלקלואידים, ובמיוחד ל-tetramethlpyrazine (4,5).
הצמח מגביר את התכווצויות הלב, מרחיב את העורקים הכליליים ומגביר את זרימת הדם בהם, מקטין את צריכת החמצן של שריר הלב, מרחיב כלי דם היקפיים ומגביר את זרימת הדם בהם, מעכב ייצור של thromboxan A2 ומעכב טרשת עורקים.
ה-Tetramethylpyrazine נספג במהירות מהמעי, ומתפזר באופן אחיד בין המוח הקטן וקליפת המוח. שיא הפעילות מתקבל 1-3 שעות לאחר לקיחה אוראלית. מוצאו של הצמח מסין, והוא מומלץ ברפואה הסינית המסורתית לטיפול בכל מקרה של חסימה בזרימת הדם או האנרגיה, ולשיכוך כאבים הנגרמים על ידי חסימות אלה.
מינון: 3-6 ג' של מירתח מהשורש.
קורטם הצבעים – Carthamus tinctorius |
הקורטם הוא צמח עשבוני ממשפחת המורכבים. זרעיו משמשים להפקת שמן החריע, שהוא שמן עשיר בחומצות שומניות רב-בלתי רוויות. פעילות רפואית מיוחסת לפרחים, ששימשו בעבר להפקת צבע צהוב עד אדום. הפרחים מכילים תערובת של פיגמנטים צהובים ואדומים: safflomin A, גליקוזידים של chalcone, כגון carthamin, קינון carthamone, פלבנואידים חסרי צבע – carthamidine isocarthamidine, neocarthamine , פוליסכרידים וחומצות שומניות.
הצמח נוגד חמצון, מעכב צימות של טסיות הדם, מרחיב כלי דם, מגביר את זרימת הדם, נוגד עוויתות, משכך כאב
(6,7). הפעילות מיוחסת לתערובת של הפוליפנולים המעכבים ייצור של פרוסטגלנדינים, לויקוטריאנים ותרומבוקסאן.
ברפואה הסינית המסורתית השתמשו בצמח במקרים של חסימות כלי דם ושל זרימת דם לקויה. זהו אחד הצמחים העיקריים בטיפול בבעיות הקשורות במחזור החודשי, כגון מחזור בלתי סדיר, כאבים הקשורים למחזור החודשי אל- וסת ועוד.
מינון: 2-4 ג' מחליטה של הפרחים.
גינקו דו-אונתי – Ginkgo biloba |
הגינקו הוא עץ המשתייך למשפחת ה-Ginkgoaceae. הוא הנציג היחיד שנותר מהמשפחה ומהסדרה כולה ונוהגים לכנותו "זקן העצים" או "המאובן החי", מוצאו מסין. כאשר הוא הפסיק לנבוט באופן ספונטני, גידלו אותו הסינים במנזרים ובמקדשים כעץ קדוש. הגינקו נחשב לאחד מצמחי המרפא החשובים ביותר.
במערב משתמשים בעלי הגינקו. בסין נוהגים להשתמש גם בזרעים. העלים מכילים בעיקר שתי קבוצות של מרכיבים: פלבנואידים וטרפנים. פלבנואידים:ginkgetin, isoginkgetin, bilobetin, isohamnetin,
shikimic acid.
טרפנים: bilobadine, ginkgolide A, ginkgolide B. הטרפנים יחודיים לגינקו, ואינם נמצאים בצמחים אחרים.
עלי הגינקו הם נוגדי חמצון יעילים, מנטרלים רדיקלים חופשיים, מסייעים למניעת חסימות בכלי דם, מגבירים את זרימת הדם לעורקים ההיקפיים ולמוח, מגבירים ספיגת חמצן וגלוקוז בתאי המוח, נוגדי אלרגיה במנגנון של עיכוב שחרור היסטמין ובעיכוב ספציפי של platlet activating factor – PAF על ידי הגינקולידים, מעכבים צימות של טסיות הדם ונחשבים למדללי דם (8,9,10,11).
הפרסום העיקרי של הצמח במערב בא ממחקרים שהוכיחו שהוא מונע איבוד זיכרון, מסייע לשיפור הזיכרון, מונע סניליות ועוצר התפתחות של מחלת אלצהיימר. הצמח מומלץ למניעת חסימת העורקים הכליליים, לזרימת דם לקויה בעורקים ההיקפיים, לקשיים בהליכה בגלל זרימת דם לקויה, לדילול הדם, למניעת קרישיות-יתר, להגנה על פעילות המוח ותאי העצב, לשיפור הזיכרון והפעילות הקוגניטיבית של המוח. הגינקו הוא מדלל דם יעיל ויש להיזהר בשימוש אם נוטלים אספירין או קומדין.
מינון: מיצוי יבש מכויל מכיל 24% פלבנואידים ו-6% טרפנים. לוקחים ממנו 40-60 מ"ג 2-3 פעמים ביום.
טינקטורה 1:5 מכינים בתוך 45% אלכוהול, 3-5 מ"ל, פעמיים ביום.
Zanthoxylum americanum |
עץ נשיר ממשפחת הפיגמיים – Rutaceae, בגובה 4-8 מ'. שימוש רפואי נעשה בקליפת הגזע ובפירות, שדומים במרכיבים הפעילים ובפעילות שלהם.
המרכיבים העיקריים הם אלקלואידים וקומרינים. אלקלואידים:nitidine, cadicine, chelerythrine, .magnoflorin, lauriflorine קומרינים: .xanthoxyletin, alloxanthoxyletin, xanthyletin
מרכיבים נוספים: רזין, טאנינים ושמן נדיף.
הצמח נחשב לממריץ זרימת הדם, קרמינטיבי, מגביר הזעה, מגביר הפרשה של רוק, נוגד שיגרון. הוא מומלץ לטיפול בזרימת דם לקויה בכלי הדם ההיקפיים, בצליעה לסירוגין, בראומטיזם, ובמיוחד במקרים של כאבים שגרוניים הקשורים לאי-ספיקת דם. הפירות משמשים למטרות דומות, ונחשבים ליעילים יותר מקליפת הגזע במקרים של זרימת דם לקויה.
מינון: מירתח 1-3 ג', שלוש פעמים ביום, טינקטורה 1:5 ב- 45% אלכוהול, 2-5 מ"ל, שלוש פעמים ביום.
פורמולות מומלצות להגברת זרימת הדם |
|
Achillea |
Zanthoxylum americanum 20% – קליפת גזע, פירות
Ligusticum wallichii 20% – שורש
Carthamus tinctorius 15% – פרחים
Crataegus oxyacantha 15% – עלים, פירות, פרחים
Achillea millefolium 15% – נוף הצמח
Ginkgo biloba 15% – עלים
Viburnum opulus 20% – קליפת הגזע
Cinnamomum spp. 15% – קליפת הגזע
Zingiber officinale 15% – קנה שורש, שורש
Rhodolia rosea 20% – שורש
Ginkgo biloba 15% – עלים
Achillea millefolium 15% – נוף הצמח
הכותבת ד"ר מינה פארן- מרצה וחוקרת בתחום צמחי המרפא
מקורות:
Breithaupt-Grogler K. et al, Circulation; 96: 2649-2655, 1997
Ali M. Thomson M, Prostaglandins; Leukotriens and Essential Fatty Acids; 53: 211-212, 1995
Gadkari JV. Joshi VD, Journal of Postgraduate Medicine; 37: 128, 1991.
Wang G. et al, Chinese Journal of Integrated Traditional and Modern Medicine; (English edition) 1: 52-55, 1995
Pang PKT. et al, Planta Med; 62: 431-435, 1996
Sionnneau P. Carthamus tinctotius, The Art of Combining Chinese Medicinals, Blue Poppy Press, Boulder, CO, 1997.
Tang W. Eisenbrand G. Chinese Drugs of Plant Origin- Chemistry, Pharmacology and use in traditional and modern medicine, p. 267-271,Berlin, Heidelberg, Springer- Verlag, 1992
Brautigam MRH et al. Phytomedicine; 5: 425-434, 1998
Kim YS. et al,. Thromb. Res; 1: 33-38, 1998
Krieglstein J. et al, Life Sci; 39: 2327-2334, 1986
Pittler MH. Ernst E, Am J. Med; 108: 276-281, 2000
