להתקדמות המשמעותית שנרשמה בחודשים האחרונים ביכולתנו לייצר עוברים ולגדל אותם מחוץ לגוף יש פוטנציאל עצום – אך כדי למצות אותו עלינו לקחת בחשבון גם הבטים מוסריים, דתיים ופוליטיים.
בני האדם, והיונקים כולם, זקוקים לשלושה דברים כדי להתרבות: תא ביצית מהאם, תא זרע מהאב ורחם לגדול בו. זהו אינו ידע מדעי חדש במיוחד: תחום חקר ההתפתחות העוברית (אמבריולוגיה) היה קיים כבר במצרים העתיקה, וכנראה אפילו מוקדם יותר. לאורך ההיסטוריה תיארו אנשי מדע ורפואה רבים, ובהם היפוקרטס ולאונרדו דה-וינצ'י, את השליה ואת שלבי ההתפתחות של העובר במהלך ההיריון.
בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 החלו מדענים להשתמש בביצים מופרות של עופות ודו-חיים לחקר התפתחות העוברים. בהמשך המאה ה-20 התפתח גם השימוש בהפריה מלאכותית של ביציות של יונקים במבחנה והשתלת העוברים ברחם, לצרכי מחקר ולאחר מכן גם ברפואה. שתי שיטות המחקר הללו נמצאות בשימוש גם כיום. אולם בשנת 1996 התרחשה פריצת דרך משמעותית, כשמדענים הצליחו לעקוף את הצורך בתאי זרע וליצור את הכבשה דולי: שיבוט זהה למקור של יצור חי, שהתפתח מתא ביצית שבתוכו הושתל הגרעין של תא אחר בגוף. ב-25 השנים שחלפו מאז שובטו עוד בעלי חיים רבים, אך תמיד נדרשו לשם כך ביצית ורחם ביולוגי.
מאת: ד”ר גל חיימוביץ'
