סדרת הספרים “דנידין הרואה ואינו נראה” תיארה את עלילותיו של דנידין, ילד רגיל ששתה יום אחד את הנוזל הסגול שהכין פרופסור קתרוס וכך הפך לבלתי נראה. האם אנחנו קרובים ליום שבו יפותח נוזל שכזה, סגול או לא?
בעוד שכרגע בני אדם אינם יכולים להפוך לשקופים, וזה לא צפוי להשתנות בעתיד הקרוב, בעלי חיים שונים מסוגלים להגיע למידה כזו או אחרת של שקיפות, או בלתי נראוּת. בגלל היתרון ההישרדותי הגדול שיש לשקיפות, הן לטורפים והן לנטרפים, בעלי חיים שונים פיתחו יכולת לראות ו(כמעט) לא להיראות.
כדי שחומר ייראה שקוף לעין האנושית, גלי אור בטווח האנרגיות של האור הנראה צריכים “להתנהג” בצורה מסוימת כאשר הם פוגעים בו: עליהם להמשיך להתקדם במסלול דומה ככל האפשר למסלול המקורי שלהם, לא להיבלע בחומר ולא להתפזר ממנו במידה משמעותית. לכל חומר שקוף יש תכונה שנקראת מקדם שבירה, שמתארת כמה מהר האור מתקדם בתוכו. כאשר אור שמתקדם בתוך חומר בעל מקדם שבירה מסוים פוגע באובייקט בעל מקדם שבירה אחר, הוא עובר פיזור. כך קורה למשל כשאור עובר באוויר ופוגע במים, שהם שקופים אך בעלי מקדם שבירה שונה מזה של האוויר. אם האור עובר דרך סדרה של אובייקטים בעלי מקדמי שבירה שונים, יתרחש רצף פיזורים שיגרמו לקרני האור להתפזר לכיוונים שונים, ולכן צופה מהצד יבחין בכך בקלות.
לעומת זאת, כאשר אור עובר דרך שני חומרים בעלי מקדם שבירה זהה, הוא מתקדם ללא הפרעה, ולכן נקבל את הרושם שמדובר בחומר אחד, ולא נבחין בחומר השני.
מאת יפתח דיבון
