על אף שלשון קשורה נשמעת כמו מטאפורה, מדובר במצב רפואי אמיתי שעלול להשפיע על תחומי חיים רבים. איך לזהות, והאם יש צורך בהתערבות רפואית?
פורנה פרמר (Parmar) ממומבאי שבהודו ילדה את בנה ג’נב בשנת 2011 והחלה להניק אותו מייד עם לידתו, אבל בכל פעם שעשתה זאת חשה כאב עז ועד מהרה החלה לסבול מדימום בפטמות. “מצאתי שזה כואב להחריד,” אמרה פארמר, “ועם זאת, הייתי מלאה רגשות אשמה שאני לא יכולה לעשות את הדבר הבסיסי הזה עבור הילד שלי”. רופא הילדים הציע להפסיק את ההנקה ולעבור לתחליפי חלב, אך פרמר לא ויתרה והמשיכה להניק למרות הכאב. כשג’נב גדל, הוריו הבחינו שהוא מתקשה בלעיסה ובבליעה; כל ארוחה נמשכה כשעתיים והתישה אותו מאוד. רק כשג’נב הגיע לגיל שמונה נפתרה התעלומה: הוא אובחן כסובל מהצורה החמורה של אנקילוגלוסיה – בשפת הדיבור, “לשון קשורה” (tongue-tie) – תופעה נפוצה יחסית, שמופיעה אצל כשבעה אחוזים מהתינוקות.
לכולנו קיימת מתחת ללשון רצועת רקמה דקה שנראית כמו מיתר, ונקראת בשפה הרפואית רִסְנִית הַלָּשׁוֹן או פרנולום (Frenulum). אפשר להבחין בה כשמרימים את הלשון כלפי מעלה. הרקמה נמשכת מקו האמצע של הלשון ומחברת אותה לרצפת חלל הפה, אך היא לא אמורה להגביל את תנועתה או להפריע לפעולתה. במצב של לשון קשורה הקרום שמחבר את הלשון לרצפת הפה קצר מדי או עבה מדי, והוא מגביל את תנועת הלשון בהתאם למיקום החיבור. ככל שהרקמה מחברת חלק ארוך יותר של הלשון לרצפת הפה, כך יכולת התנועה של הלשון מוגבלת יותר. המבנה החריג עלול להגביל את תנועת הלשון בעיקר החוצה וכלפי מעלה, כך שקצה הלשון לא יכול להשתרבב מעבר לשפתיים, אך גם בכיוונים נוספים.
מאת: דר’ אילת זאוברמן
