כדי לגלות מדוע טיפולים חסרי תוכן אמיתי מועילים בכל זאת, חוקרים יצרו אפקט כזה באמצעות גירוי ישיר של המוח.
לתרופות החזקות לשיכוך כאבים יכולים להיות חסרונות ניכרים. אומנם הן יעילות ומסייעות לטיפול באנשים רבים, אך שימוש ממושך בהן עלול לפגוע בבריאות ואף למכר. במפתיע, לעיתים גם טיפולים שאין שום סיבה ממשית להניח שיקלו את תחושת הכאב מצליחים לעשות זאת בפועל. זוהי דוגמה לאפקט הפלצבו – מצב שבו עצם קבלת הטיפול מועילה למטופל, גם אם מדובר לכאורה בטיפול ניטרלי לגמרי.
האפקט תועד במצבים רבים, אך עדיין איננו מבינים את המנגנון שמאחוריו. חוקרים רבים ברחבי העולם מנסים כיום להתחקות אחר העיקרון הביולוגי העומד בבסיסו של אפקט הפלצבו. המחשבה היא שאם נבין אותו טוב יותר, אולי נוכל לרתום אותו לטובת הרפואה ולהשתמש בו באופן מושכל.
אצל בני אדם מייחסים את אפקט הפלצבו בדרך כלל לציפייה שמתעוררת בחולה לשיפור במצבו בעקבות הטיפול. ההסבר הרווח לכך הוא שגם אם התרופה עצמה לא משפיעה על פעילות הגוף, האדם מצפה להרגיש יותר טוב והמוח מתאים את פעילותו לציפייה. עם זאת, ההסבר לתופעה מסתבך כשבודקים את אפקט הפלצבו על חיות. מתברר שגם שם אנו מבחינים באפקט פלצבו, אף על פי שבניגוד לבני האדם אין להן סיבה לשער שהטיפול שיקבלו ישפר את הרגשתן בהמשך.
מהסוף להתחלה
במחקר חדש שנערך במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT) בארצות הברית ניסו חוקרים לבצע "הנדסה לאחור" על אפקט הפלצבו, וליצור אותו בצורה יזומה על ידי הפעלת תאי עצב ספציפיים במוחם של עכברים. המערך הניסויי שיצרו יוכל לשמש מודל שיאפשר לחוקרים ולרופאים לחקור את הפלצבו לעומק ולהבין אותו יותר טוב.
המחקר בחן בנפרד כאבים משני סוגים: כאב אקוטי (קצר טווח), כמו זה שאנו חשים מיד אחרי פציעה ועם הזמן הוא מתפוגג, וכאב כרוני (ארוך טווח), כמו זה שנלווה לפעמים, למשל, למחלות מפרקים ממושכות. ראשית בחנו החוקרים את השפעת אפקט הפלצבו על הכאב האקוטי. לשם כך הם הפעילו בצורה ישירה תאי עצב ספציפיים במוחם של עכברים. התאים שהופעלו נמצאים במרכזו של אזור מוחי בשם אמיגדלה, ומחקר קודם של אותם חוקרים מצא שהם פעילים בעת שיכוך כאב.
בשלב הראשון של הניסוי, עברו העכברים תהליך של התניה. לכף רגלם הוזרק קפסאיצין, אותו חומר שגורם לחריפות של הפלפל החריף, שהיא בעצם תחושה של כאב. בשעה שהעכברים התמודדו עם הכאב ברגלם, שנמדד על פי המידה שבה הם ליקקו את הרגל, העבירו אותם לסביבה חדשה ושם הפעילו להם את תאי האמיגדלה שמשככים כאב. בעקבות זאת העכברים למדו לקשר את הסביבה הזאת עם תחושת ההקלה בכאב.
בשלב הבא עוררו בעכברים כאב והעבירו אותם לסביבה שהם למדו לזהות עם הקלה – אך הפעם לא הפעיל את תאי האמיגדלה שלהם באופן מלאכותי. למרות זאת העכברים הפגינו פחות כאב, אף שלא הושפעו מגורמים חיצוניים. כך שנראה כי אפקט הפלצבו התקבל בהצלחה.
כדי לבדוק את השפעת הפלצבו על שיכוך כאב כרוני הזריקו החוקרים לעכברים תרופה כימותרפית שגורמת כאבים לטווח ארוך. לאחר מכן עשו גם לעכברים האלה את תהליך ההתניה המקשר בין שיכוך כאבים לסביבה ספציפית, בדומה לניסוי הכאב האקוטי. גם הפעם, כשהכניסו לאחר מכן את העברים לסביבה הזאת בלי לגרות את מוחם, הכאב של העכברים הופחת. אפשר להסיק, אם כן, שהפלצבו שיצרו בתנאי המעבדה יכול להקל על שני סוגי הכאב.
לחפש את הכאב
בהמשך המחקר בדקו החוקרים את רמת הפעילות של התאים משככי הכאב, ונתקלו בהפתעה. הם ציפו למצוא שהכניסה לסביבה המזוהה עם הקלה תגרום לתאים האלה לפעול באופן ספונטני, ושפעילותם תהיה הדבר שיפחית את תחושת הכאב של העכברים. בפועל, תאי האמיגדלה הללו נותרו דוממים, אף שנראה מהתנהגותם כי העכברים חשו פחות כאב. מהממצא הזה אפשר להסיק שהרגעת הכאב בהשפעת הפלצבו מתרחשת באזור אחר במוח, ושעדיין איננו מבינים את כל מורכבויותיו של מנגנון הפחתת הכאב.
ייתכן שהמחקר החדש מספק דבר חשוב שחסר עד כה לחקר הפלצבו: מודל. מודל טוב לתופעה מדעית מאפשר לנו לשאול שאלות מדויקות ולהבין אותה יותר לעומק. במקרה הזה הוא מאפשר להתחקות אחרי הפעולה המוחית שנמצאת בבסיס אפקט הפלצבו. המחקר גם מעלה סוגיות ספציפיות שחוקרים יידרשו לענות עליהן בהמשך. עלינו להבין למשל מהם כל האזורים במוח שמעורבים בהפחתת כאב, איך הם פועלים יחד ומהו תפקידה של האמיגדלה בתהליך הזה. מחקרים עתידיים יצטרכו לשחזר את ממצאי המחקר ולחזק את מסקנות החוקרים. כך אולי נבין טוב יותר את תופעת הפלצבו ואף נוכל לעשות בה שימוש טיפולי.
מאת: טל פישר
באדיבות מכון דוידסון לחינוך מדעי, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע
https://davidson.weizmann.ac.il/
