בכי הוא תגובה לצער ולכאב, אבל גם לשמחה, התרגשות והקלה. מדוע רגשות חיוביים גורמים לבכי, ומה ההבדל בין דמעות צער לדמעות שמחה?
דמעות של אושר זולגות מעינינו כשאנו מתמלאים בתחושות מציפות של שמחה, של התעלות או של הכרת תודה. למרות שבכי מקושר בדרך כלל לחוויות מצוקה, גם חוויות חיוביות במיוחד כמו קבלת פרס, הצעת נישואין או צפייה בסרט מרגש עשויות לגרום לאנשים להזיל דמעות. כלומר, בכי הוא מה שקורה לנו כשאנחנו מוצפים רגשית וחוצים את סף יכולת ההכלה שלנו, גם אם הרגשות הם חיוביים. דמעות הן המאפיין הכי מובהק של בכי. העין שלנו מפרישה דמעות כל הזמן כדי להגן על שכבת העין מפני גורמים זרים, אלו נקראות דמעות בזאליות והן מנוקזות לאף באופן שוטף, בלי לזלוג מהעין. ההגברה של ייצור הדמעות כתצורה של הבעת רגש נחשבת ייחודית לבני האדם, אבל מחקר עדכני שבו נמדדה עלייה בהפרשת הדמעות אצל כלבים כשנפגשו שוב עם בעליהם לעומת מפגש עם דמות מוכרת אחרת, מערער על הטענה זו. כמו כן, בכי הוא לא רק דמעות, אלא גם קולות של יבבות ועוויתות נשימה המתבטאות גם אצל חיות. בכל מקרה, לפחות בקרב בני האדם בכי הוא חוויה אוניברסלית – לכן חוקרים רבים ניסו לפענח: מדוע אנחנו בוכים מאושר?
לבכות זה בריא לנו, כי זו פעולה שיוצרת הרגעה רגשית וגופנית. הגוף שואף תמיד לחזור לרמות הבסיס בכל המדדים הפיזיולוגיים והרגשיים שלנו. הרגשות שלנו, ובוודאי רגשות חיוביים חזקים ככאלה שגורמים לנו לבכות מאושר, עשויים להפר את האיזון הזה בכך שיעלו קצב הלב ואת לחץ הדם, וגם ישפיעו על קצב הנשימה שלנו. העוררות הגבוהה בגוף מווסתת על ידי המערכת האוטונומית, המורכבת משתי תת-מערכות הפועלות באופן מנוגד: המערכת הסימפתטית והמערכת הפאראסימפתטית. המערכת הסימפתטית פעילה בעיקר במצבי חירום, כאשר אנו נמצאים בדריכות, והיא מכינה אותנו למצב של נקיטת פעולה. לכן, בעת פעילות המערכת הסימפתטית תירשם עלייה בקצב הלב, לחץ דם גבוהה ונשימות קצרות ומהירות. לעומתה, המערכת הפאראסימפתטית פעילה בזמן מנוחה או רגיעה. מחקרים שוניםקובץ מסוג PDF הראו עלייה בפעילות הסימפטתית, למשל עלייה בקצב הלב ובמוליכות העור לפני הבכי. אבל הנקודה החשובה ביותר היא שבשלב שלאחר הבכי האיזון בין הפעילות של המערכות הסימפתטית והפאראסימפתטית חזר לרמות הבסיס. לפיכך, נראה שבכי הוא אחת הדרכים שבהן המערכת הפאראסימפתטית מדכאת את הפעילות של המערכת הסימפתטית ומחזירה את המערכת הפיזיולוגית לאיזון.
פרץ של הקלה
האזור במוח שאחראי על ביטויים רגשיים כמו בכי נמצא בגזע המוח ונקרא החומר האפור המרכזי (Periaqueductal gray; PAG). התאים בחומר האפור המרכזי מקבלים קלט מהמערכת הרגשית שלנו (המערכת הלימבית), ואז מוציאים לפועל תוכנית מוטורית מתאימה להביע את הרגשות, כמו למשל צחוק ובכי מאושר. כל אחד ממרכיבי הבכי, אם זה הקולות המופקים, כיווץ השרירים, עוויתות הנשימה או הדמעות, עשוי לסייע בהקלה בדרכים אחרות. למשל, נדגים כיצד המערכות השונות מתאזנות דרך דוגמת מרכיב הדמעות. כשאנחנו בוכים מאושר, הדמעות מופקות על ידי בלוטות הדמעות שנמצאות קרוב לארובות העיניים. שם יש מספר קצוות עצבים המעצבבים את הבלוטות ובכך מפעילים או מדכאים אותן. העצבים השולטים בפעילותן של הבלוטות שייכים למערכת הסימפתטית והפאראסימפתטית, אך דווקא העצבים השייכים למערכת הפאראסימפטתית, הקשורה למצב רגיעה – הם אלה שמעודדים ייצור דמעות. לעומת זאת המערכת הסימפטתית היא זו שמדכאת אותן. כלומר, המערכת הפאראסימפטתית מעודדת ייצור דמעות על מנת להפחית את העוררות המוגברת שהצטברה קודם בעקבות פעילות של המערכת הסימפטתית.
האם יש משהו בדמעות עצמן שגורם להקלה? בין היתר, הפעילות של המערכת הפאראסימפתטית גורמת להפרשת אצטילכולין בבלוטת הדמעות, והוא אחראי לשחרור חלק מהחומרים שמרכיבים את הדמעות. ההרכב של דמעות המופרשות בעקבות רגש עוצמתי, שונה מההרכב של הדמעות הבזאליות שמופרשות כל הזמן להגנה על העין. דמעות רגשיות מכילות אלקטרוליטים וחלבונים שונים, כולל הורמונים וחומרים נוספים המשפיעים על מצב הרוח. כך, הדמעות מסייעות בשחרור כימיקלים כחלק מהחוויה של פריקה רגשית ברמה הפיזיולוגית.
אחד החומרים שנמצאו ברמות גבוהות בדמעותקובץ מסוג PDF הוא קורטיזול, הורמון המזוהה עם לחץ. לכן, ההשערה הייתה שאנו מסלקים עודף קורטיזול מהגוף בזמן הבכי. כדי לבחון זאת בניסוי, נתנו לנשים לצפות בסרט מרגש בתקווה שהוא יביא אותן לדמעות רגשיות, ומדדו את רמות הקורטיזול בדמן לפני הסרט ואחריו. אצל הנשים שבכו בסרט, רמות הקורטיזול בדם אכן היו נמוכות יותר אחרי ההקרנה מאשר אצל הנשים שלא בכו. המסקנה הייתה שבכי מסייע להפחית לחץ ולהחזיר את המערכת לאיזון.
בנוסף, ישנן השערות שבכי מערב גורמים נוספים המשפיעים על מצב הרוח שלנו לטובה. למשל, אוקסיטוצין, המכונה הורמון האהבה, שבאופן כללי ידוע כמגביר תחושת רגיעה ומוריד רמות קורטיזול בגוף. רוב המחקרים מראים את חשיבותו בתגובה לבכי של מישהו אחר, בייחוד בהקשר של הורות, אך מעטים המחקרים שבחנו את הקשר הישיר שלו לבכי. עם זאת, נמצא כי הוא מעורב בפעילותה של המערכת הפאראסימפתטית, ולאחרונה, מחקר שנעשה בכלבים הראה כי הוא מעורב בהגברת ההפרשה של דמעות. כמו כן, יש ממצאים המראים כי בזמן בכי או צחוק יש שחרור מוגבר של אנדורפינים, חומרים טבעיים שמופרשים במוח ויוצרים תחושה של אופוריה.
מה יש בדמעות?
כנראה שהחומרים שנמצאים בדמעות לא משפיעים רק עלינו, אלא גם על אנשים אחרים. במחקר של פרופ' נועם סובל ממכון ויצמן למדע אספו החוקרים דמעות כתוצאה מבכי של עצב אצל נשים ובחנו את הרכבן וכיצד הן משפיעות על גברים. הם מצאו כי דמעות שנובעות מעצב הפחיתו את החשק המיני ואת רמות הטסטוסטרון אצל הגברים. לכן אפשר לשער שיש הבדל בהרכב הכימי בין דמעות של עצב לדמעות של שמחה. אכן, מחקר עדכני מצא כי הרכב שונה בין דמעות בזאליות, דמעות עצב ודמעות שמחה. יתכן שזהו חלק מהמנגנון שבו דמעות משמשות אמצעי לתקשורת בין אנשים. הממצאים לגבי ההרכב הכימי של דמעות מתיישרים עם תוצאות של מחקרים פסיכולוגיים, שמראים כי אנו משתמשים בבכי גם כדי לגייס אחרים לתמיכה חברתית, וכדי לעודד אמפתיה וקרבה. מחקרים נוספים חיזקו את ההערכה הזו כשהראו שאנשים בוכים יותר בנוכחות אחרים, מאשר לבדם.
מחקר קטן שמדד פעילות מוחית בבני אדם במהלך הצטברות בכי ופריקתו מראה את הסנכרון בין מערכת העצבים המרכזית למערכת האוטונומית. החוקרים מיפן השתמשו בספקטרוסקופיית תת-אדום המודדת שינויים ברמת החימצון של הדם. זהו מדד עקיף לפעילות מוחית, היות שתאי עצב פעילים צורכים יותר חמצן. שמונה נבדקים צפו בסרט מרגש עד דמעות, ובמהלך הצפיה מדדו החוקרים את רמת החימצון בדם במוחם. בשלב שקדם לתחילת הבכי הייתה עלייה הדרגתית בפעילותה של קליפת המוח הקדם-מצחית המדיאלית (mPFC), אזור הקשור בוויסות רגשי. במקביל, נמדדה עלייה בקצב הלב שמבטאת את ההצפה הרגשית ופעילות המערכת הסימפתטית. מיד עם תחילת הבכי נצפתה עלייה חדה בפעילות בקליפת המוח הקדם-מצחית, מה שלדעת החוקרים מסמן את המעבר בין הפעילות הסימפתטית לפאראסימפתטית. לאחר הבכי, משתתפים שבכו דיווחו על תחושת בהירות גבוהה יותר לעומת אלו שלא בכו, מה שמחזק את ההשערה של ההפעלה של המערכת הפאראסימפתטית.
בסופו של דבר, בכי משמחה הוא הדרך של הגוף שלנו להתמודד עם גלים של רגשות אינטנסיביים, ולווסת אותם בצורה שמקדמת את רווחתנו הנפשית. לכן, בפעם הבאה שתרגישו את הדמעות עולות, תנו להן לצאת. הגוף יודע מה הוא עושה.
באדיבות מכון דוידסון לחינוך מדעי, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע
https://davidson.weizmann.ac.il/
