אנא סובבו את הטלפון שלכם.
החוק אינו מגדיר מהו מרשם רופא שעל פיו ניתן לנפק תרופת מרשם. מן הראוי כי משרד הבריאות יפעל לתיקון החוק ולהבהרת הסוגיה. עד שהדבר ייעשה, יש לפרש את הוראות החוק באופן הנותן מענה הולם לצרכי המטופלים.
הפרקטיקה של שימוש במרשמים כתנאי לניפוק תרופות מעוררת שורה ארוכה של סוגיות משפטיות, שהחקיקה הישראלית מתקשה לספק להן תשובות. למעשה, מעבר לקביעה העקרונית לפיה אסור לרוקח לנפק תרופה המוגדרת כתרופת מרשם, שלא על פי מרשם חתום בידי רופא, אין בחקיקה הישראלית כל התייחסות לשאלות המעשיות שכל רוקח בבית מרקחת נאלץ להתמודד עימן.
המציאות היומיומית מספקת לכל רוקח התמודדות עם שורה ארוכה של שאלות שהחוק ונהלי משרד הבריאות אינם מתייחס אליהן באופן ישיר (ועל כך בסקירה הבאה). מאמר שפורסם לאחרונה על ידי היועץ המשפטי לאגף הרוקחות במשרד הבריאות (י' ליפשיץ, "הנפקת תכשירים על סמך מרשמים מחו"ל חוקית או לא חוקית?" Pharmaline 11, אפריל 2004, עמ' 21) מבטא שינוי גישה של משרד הבריאות, ונכונות להתמודד עם אחת הסוגיות הכרוכות בניפוק תרופות על פי מרשם. יחד עם זאת, ספק אם העמדה המבוטאת במאמר מצביעה על התפתחות חיובית מבחינת ציבור הרוקחים.
המאמר התייחס לסוגיה, שהפכה שכיחה יותר ויותר בשנים האחרונות, של שימוש במרשמים שניתנו על ידי רופאים זרים. מסקנת מחבר המאמר היא, כי מרשם שניתן על ידי רופא זר אינו עומד בדרישות הדין הישראלי, ומשמעותה של פרשנות זו היא כי רוקח ישראלי אשר מנפק תרופת מרשם לפי מרשם כאמור, עובר עבירה פלילית לפי סעיף 60 לפקודת הרוקחים [נוסח חדש], התשמ"א 1981, שעונשה עד חצי שנת מאסר. עמדה זו, ההופכת רבים וטובים מרוקחי ישראל לעבריינים פליליים, היא בעייתית, וראויה לעיון נוסף, כפי שיפורט להלן.
סוגיית כיבוד מרשמים זרים מתעוררת כיום במדינות רבות בעולם, אשר בהן קיימת נוכחות גדולה של תיירים ועובדים זרים, והיא, ככל הנראה, ממאפייני הגלובליזציה. כפי שמצוין במאמר, מדינות אחרות בחרו להתמודד עם סוגיה זו באמצעות חקיקה, כשהמגמה היא להתיר ניפוק על פי מרשמים זרים, בראש ובראשונה כדי לתת מענה לצורך אמיתי שקיים כיום בהיקפים בלתי-מבוטלים.
דומה, שאין חולק כי במקרים לא מעטים קיימת הצדקה מלאה לכבד מרשמים שניתנו על ידי בעלי מקצוע זרים, ואף משרד הבריאות הישראלי, כעולה מהאמור במאמר, אינו מציג כל התנגדות עקרונית לפרקטיקה זו. במצב זה, ניתן היה לצפות כי משרד הבריאות ייזום חקיקה שתבהיר כי מדובר בפרקטיקה ראויה, או לכל הפחות, יפרסם נהלים מצידו שינחו את ציבור הרוקחים באשר לנסיבות בהן הדבר אפשרי. תחת זאת, קובע המאמר כי הפרקטיקה אמנם רצויה בהיבט העקרוני, אך איננה אפשרית בשל "הוראות הדין הישראלי".
אם לא די בכך, מסתיים המאמר בקריאה למחוקק לשקול את האפשרות להתיר ניפוק תרופות שלא על בסיס מרשם ישראלי. כל זאת, כאשר משרד הבריאות עצמו הוא אשר מופקד על החקיקה בתחום, והוא האחראי להתאימה לתפיסות המקצועיות העדכניות. אם סבור משרד הבריאות כי מדובר בסוגיה בעלת חשיבות וכי הדין הקיים אינו מספק מענה ראוי לסוגיה, מן הראוי שיפעל לשינוי הדין, ולא יסתפק בקביעה כי רוקחים הפועלים בהתאם לפרקטיקה ראויה הם בגדר עבריינים.
לגופו של עניין, אין מקום לפרשנות אותה מציע משרד הבריאות, ואשר מביאה, גם לדעת משרד הבריאות עצמו, לתוצאה בלתי רצויה. משרד הבריאות בחר לפרש בצמצום את הוראת סעיף 26(א) לפקודת הרוקחים, הקובעת מי יכול לחתום על מרשם רופא. לשיטת משרד הבריאות, לאור העובדה ש"רופא" מוגדר בפקודת הרוקחים, כמי שקיבל רשיון לעסוק ברפואה לפי פקודת הרופאים, הרי שרק מרשם שניתן על ידי רופא בעל רשיון בארץ (דהיינו, אזרח ישראלי או בעל רשיון לישיבת קבע) יכול להיות מרשם תקף בישראל.
ניתן היה אולי לקבל גישה פרשנית זו, אלמלא מוסיף סעיף 26(א) וקובע כי "מרשם רופא" יכול להיחתם גם על ידי רופא שיניים או רופא ווטרינרי. מכאן, שלשיטת משרד הבריאות, בעוד שעל כל רוקח לכבד מרשם לתרופה הומנית החתום בידי אחרון הרופאים הווטרינרים או רופאי השיניים הישראלים, נאסר עליו לכבד מרשם אשר הוצא בידי הרופא המומחה המוביל בעולם, רק בשל העובדה שאותו מומחה לא זכה לעמוד בבחינות ההסמכה של משרד הבריאות. מדובר, עם כל הכבוד, בפרשנות בלתי-סבירה של הוראות החוק, ובנסיון לצמצם חקיקה המעניקה סמכות מתן מרשם רחבה ביותר.
סמכות מתן המרשם, כפי שהיא קבועה בחקיקה הישראלית, מוקנית לכלל ציבור הרופאים, הרופאים הווטרינריים, רופאי השיניים, ללא כל הגבלה ביחס לסוגי התרופות השונים, למרות שברור כי כיום, כשירותו של רופא מומחה בתחום אחד לתת מרשם בתחום מומחיות שונה לחלוטין, היא מוגבלת, בלשון המעטה. בנסיבות אלה, ברור כי יש להעדיף מתן מרשם על ידי רופא כשיר מחו"ל (והכוונה היא רק לרופא שאין לרוקח ספק במקצועיותו, כפי שצויין במאמר), על פני מרשם של רופא מקומי, שלא ברור מה כישוריו הרלוונטיים. במיוחד על רקע חוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996, אליו התייחס המאמר, יש לפרש גם את הוראות פקודת הרוקחים באופן שישרת את האינטרס של הגורם החשוב ביותר במערכת הבריאות המטופל.
לאור זאת, כאשר נותן המרשם הוא מי שברור שיכול היה לעסוק ברפואה בישראל, מן הראוי לראות בו "רופא" לעניין סעיף 26. כאשר מדובר בתייר חולה כרוני, שבידו מרשם של רופא כשיר המטפל בו, אין כל סיבה לחייב אותו לבזבז את כספו וזמנו על מנת לפגוש רופא ישראלי שיאמת את המרשם הזר. במיוחד אמורים הדברים, כאשר החקיקה במדינת ישראל, בניגוד למדינות מערביות אחרות, אוסרת על אותו תייר להכניס לארץ תרופות שאותן הביא מארץ מוצאו, שלא על בסיס מרשם ישראלי מיוחד, לפי תקנה 29(א)(1) לתקנות הרוקחים (תכשירים), התשמ"ו 1986.
המשמעות של עמדת משרד הבריאות היא, שרוקח שמוצג בפניו מרשם, שאין כל ספק במהימנותו (למותר לציין, כי כיום יכול כל רוקח ליצור קשר עם הרופא נותן המרשם בחו"ל), חייב לנהוג בניגוד לחובתו הבסיסית, כ"מטפל" לפי חוק זכויות החולה, לתת את השירות המיטבי לכל מטופל, ולהימנע ממתן טיפול שאין ספק בנחיצותו. על ציבור הרוקחים לא להשלים עם עמדה זו ולעמוד על כך כי משרד הבריאות יגבש מדיניות ברורה באשר לאסור ומותר ביחס למרשמים זרים, שבבסיסה האינטרסים של המטופלים ולא האינטרס של ציבור הרופאים בישראל. אם סבור משרד הבריאות, כי הדין הקיים אינו מתיר לו לפרסם נהלים מסוג זה, שהם רצויים גם בעיניו, מן הראוי כי יפעל לאלתר לשינוי החוק, בהתאם לתפיסתו המקצועית.
הכותב עו"ד זוהר יהלום- לשעבר היועץ המשפטי לאגף הרוקחות במשרד הבריאות, ומחבר הספר "דיני רוקחות ותרופות בישראל"
לתגובות, הערות ושאלות: silcolo@barak-online.net
