Rituximab עשויה לשפר את הפרשת הרוק ופרמטרים נוספים בקרב החולים בתסמונת שיוגרן ראשונית Sjogren's syndrome.
Rituximab נקשרת לאנטיגן CD20 המצוי על שטח הפנים של תאי B והיא עשויה להפוך לטיפול הסיסטמי הראשון למחלה.
החוקרים מהולנד בדקו את השפעת התרופה בקרב 30 חולים עם שיוגרן ראשוני פעיל. על מנת להיכלל במחקר, החולים נדרשו להציג נוגדנים עצמיים הקשורים במחלה והפרשת רוק מגורה של לפחות 0.15 מ”ל/דקה.
מחברי המחקר שפורסם ב- Arthritis and Rheumatism, הסבירו כי מחקרים קודמים הראו כי חולים המציגים יכולת שאריתית מסוימת להפרשת רוק עשויים להפיק את התועלת הרבה ביותר מטיפול ב- rituximab.
20 חולים חולקו אקראית לקבלת 1000 מ”ג rituximab תוך ורידי בימים 1 ו- 15, 10 החולים הנותרים טופלו בפלסבו. גילם הממוצע של החולים היה 43 ומשך המחלה הממוצע היה 63-67 חודשים.
למשך 6-9 חודשים לפחות, ההפחתה בתאי ה- B שתווכה על ידי rituximab הובילה לשיפור בפרמטרים האובייקטיבים והסובייקטיבים.
בהשוואה לקבוצה שטופלה בפלסבו, הקבוצה שטופלה ב- rituximab הציגה שיפור משמעותי במטרת המחקר העיקרית – הפרשה של רוק מגורה, ובפרמטרים נוספים שנמדדו על ידי המעבדה (לדוגמא, תאי B ו- rheumatoid factor).
החולים שטופלו בתרופה אף הציגו שיפור משמעותי בהערכות סובייקטיביות נוספות, כולל: multidimensional fatigue inventory (MFI), short-form 36 (SF-36) וניקוד ב- visual analog scale. קבוצת ה- rituximab אף הציגה שיעור נמוך יותר של תופעות חוץ-בלוטיות בהשוואה לקבוצת הפלסבו.
מרבית השיפור שנבע כתוצאה מהטיפול נצפה בין השבועות 12 ו- 36. בקבוצת הפלסבו, מרבית השיפור אירע 5 שבועות לאחר האינפוזיה הראשונית.
החוקרים העריכו כי השיפור שנצפה בקרב קבוצת הפלסבו היה קשור ברובו לטיפול ב- prednisone שניתן לפני ואחרי האינפוזיה וזאת למרות שהם ציינו כי המידע בנוגע להשפעה של prednisone על תסמונת שיוגרן אינו חד משמעי.
הידיעה הועברה ע”י חנה מרכוס מערכת PharmaLine
