מעל לשני שליש מחולי הסוכרת מסוג 2 סובלים גם מיתר לחץ דם אשר התפתחותו מקבילה להתפתחותה של ההיפרגליקמיה. מנגנונים פתופיזיולוגיים מרובים עומדים בבסיס הקשר שבין שתי התופעות, ובהם עמידות לאינסולין ב- nitric-oxide pathway, האפקט המעורר של hyperinsulinaemia על הדחף הסימפטטי, על הגדילה של שרירים חלקים ועל הרטנציה של נוזלים עשירים בנתרן, כמו גם האפקט המגרה של היפרגליקמיה על ה- renin—angiotensin—aldosterone system.
בקרב חולי הסוכרת, יתר לחץ דם מגביר את הסיכון למחלות קרדיווסקולאריות ועל פי מחקרים קליניים שונים, לחץ דם הנמוך מ- 140/85 mm Hg מהווה יעד טיפולי הגיוני בקרב חולי סוכרת מסוג 2.
חולי סוכרת מאוזנים מציגים סיכון למחלות קרדיווסקולאריות הדומה לזה של אנשים ללא סוכרת אך עם יתר לחץ דם. renin—angiotensin system blocker יחד עם משתן ממשפחת ה- thiazide עשויים להוות את משטר הטיפול הראשוני היעיל ביותר להורדת לחץ הדם עבור מרבית חולי הסוכרת.
באופן כללי, ההשפעה החיובית של תרופות להורדת לחץ הדם על המצב הקרדיווסקולארי עולה על ההשפעות השליליות של תרופות להורדת לחץ הדם על המטבוליזם של גלוקוז.
הידיעה הועברה ע"י מערכת PharmaLine
