בישראל חסרים מקומות לימוד לרופאים, 500 סטודנטים יוצאים לחו”ל כל שנה – אך רק מחציתם חוזרים. בניגוד למדינות אחרות, ישראל מתנתקת מהמוחות הרפואיים שברחו לחו”ל ומקשה על אלה שרוצים לחזור.
מתן אוריאל, 26, מכרמי יוסף, עשה לא מעט כדי להתקבל ללימודי רפואה בישראל. בגיל 23, לאחר שירות קבע, הוא השיג ציון פסיכומטרי שרבים מייחלים לו, 729, ומיד עם השחרור הוא התפנה מכל עיסוקיו כדי לשפר בגרויות. “הגעתי לממוצע של 107 – ועדיין הייתי רחוק בנקודות בודדות מספי הקבלה”, הוא מספר. “שלחתי מכתבים לאוניברסיטאות, אבל זה לא עזר”.
כאשר קיבל תשובות שליליות מהאוניברסיטאות בישראל פנה אוריאל למבחני הקבלה באירופה – שבהן נחל הצלחה גדולה: הוא התקבל לשלוש אוניברסיטאות, ובחר באוניברסיטת סמלוויס שבבודפשט, הונגריה.
כיום אוריאל מסיים את השנה השנייה ללימודיו. הוריו משלמים עבורו שכר לימוד דמיוני כמעט במונחים ישראליים – 7,875 דולר (כ-31 אלף שקל) לסמסטר, אחרי הנחה של 10%, שניתנה לו מטעם האוניברסיטה בשל ציוניו הגבוהים.
אף שסיום ההכשרה שלו כרופא רחוק, לאוריאל יש חלק חשוב בתוכנית כוח האדם הרפואי של ישראל. בעיית כוח האדם היא מהמרכזיות המונחת לפתחה של מערכת הבריאות: קצב הכשרת הרופאים בישראל נמוך בהשוואה לכל מדינה מערבית, ומספר הרופאים הפעילים ביחס לאוכלוסייה נמצא בזחילה אטית כלפי מטה. ב-2013 מספר הרופאים לכל אלף איש היה 3.1 – פחות מהשנה שקדמה לה (3.25) ועוד פחות מהמספר שהיה לפני עשור (3.36 רופאים ב-2003).
הבעיה הזאת אינה נסתרת מעיני הרגולטורים. מדו”ח הוועדה לתכנון כוח אדם רפואי של משרד הבריאות (יוני 2010) עולה כי שיעור הרופאים הצפוי ב-2020, לפי התנאים כיום וללא כל התערבות, יצנח ל-2.83 לאלף איש – מתחת לנקודת הייחוס שממנה לא רצוי לרדת, 2.9, לפי הדו”ח.
כדי לא להגיע אל הקו האדום נסמכת המדינה כבר שלושה עשורים על רופאים שרכשו את השכלתם בחו”ל. ב-2013 הם היוו 57% ממקבלי הרישיונות שניתנו לעיסוק ברפואה בישראל – יותר ממספר הסטודנטים שהמדינה לבדה מכשירה. אך הנה נתון מפתיע: הפוטנציאל גבוה בהרבה, שכן כמחצית (46%) מהסטודנטים הישראלים שיוצאים ללימודי רפואה בחו”ל אינם חוזרים בתום הכשרתם.
מאת רותי לוי
