“אני שוכבת בתנוחה עוברית על מיטת יחיד בעליית גג איפשהו בצפון מדינת ניו יורק. לקחתי כדור פרקוסט שלם ועוד חצי, לעסתי אותם במקום לבלוע – כדי לזרז את ההשפעה. חם ומגרד לי… מפעם לפעם נשמעת דפיקה בדלת. עוזרת הפקה דאגנית מציעה לי תה או מעדכנת אותי שאנחנו עוברים ללוקיישן אחר. בעיקרון אני אמורה לביים פרק בסדרת טלוויזיה עכשיו. צוות של כ־100 אנשים ממלא את הקומות שמתחת לעליית הגג של הבית, שאותו שכרנו למשך שבוע. אבל אני חולה מכדי לזוז, בטח ובטח שלא מסוגלת להנהיג צבא קולנועי קטן… אני מדממת מהפות כבר 30 יום ברציפות, ואני כבר לא מסוגלת להסתיר את הכאב, הפחד והעייפות שלי”.
הווידוי הישיר והכן הזה יכול היה לבוא רק מלנה דנהאם, שחשפה על מסך הטלוויזיה את גופה ואת מחשבותיה הכמוסות ביותר בסדרה “בנות”. במאמר “הבחורה החולה ביותר”, שפרסמה בנובמבר 2015 במגזין האינטרנטי שלה, “לני”, היא מספרת איך נראית מקרוב מחלת האנדומטריוזיס שממנה היא, ועוד מיליוני נשים ברחבי העולם, סובלות מדי חודש – כשברוב המקרים, הרופאים אינם יודעים להסביר להן מה הבעיה וכיצד לטפל בכאבים העזים הנובעים ממנה.
