עד אולימפיאדת ברלין 1936 ספורטאי מכל ענף היה צריך לעמוד בסטנדרט גופני מאוד מסוים. הוא היה צריך להיות שרירי אך לא יותר מדי, גבוה אך לא יותר מדי ובעל סיבולת לב-ריאה גבוהה. ב-1925 כל הספורטאים ב-15 ענפי הספורט באולימפיאדה נעו בין 1.70 מטר ל-1.80 מטר. כולם שקלו בין 60 ק”ג ל-80 ק”ג. מאחר שכולם היו בעלי פחות או יותר אותן יכולות גופניות, היו כאלו שזכו בכמה מדליות בכמה ענפים.
בסך הכל היו 42 ספורטאים שזכו במדליות ביותר מענף אחד. אך רק 9 מהם זכו במדליות אחרי 1936. וכיום, כותב טימות’ אולדס, חוקר ספורט אוסטרלי: “הצלחות במספר ענפי ספורט כגון כדורמים וקפיצה למים (פרנק קיהו האמריקאי ב-1904), איגרוף ומזחלת קרח (איגן אדוורד האמריקאי ב-1920 עד 1932) או כדורמים וסייף (בווין ויקטור הבלגי, 1908 עד 1920) נהפכו לבלתי אפשריות בגלל שהספורטאי לא יכול לשנות צורה”. כן, “לשנות צורה”. כיום “הצורה” של הספורטאים – במיוחד האולימפיים – מתאימה לענף שלהם.
או כפי שמולי אפשטיין, ראש המדור שירותים מדעיים לספורטאי הישג של הוועד האולימפי אמר בוועידת וינגייט למצוינות בספורט: “כיום לא מחפשים את הדמיון בין ספורטאים, היום מחפשים את הגוף הספציפי שמתאים לענף, שהוא הפריקי, המוזר”.
מאת אוריאל דסקל
