נניח שחטפתם, לא עלינו, דלקת ריאות. אתם ניגשים לרופא שמקשיב לשיעולים ופוסק שאתם זקוקים לאנטיביוטיקה. אתם מושיטים יד למרשם, אלא שאז הרופא מתנצל ואומר שיש מחסור באנטיביוטיקה. אז מה לעשות, אתם שואלים. “אני יכול לבצע הקזת דם”, משיב הרופא, “זה או זה או כלום”.
הייתם מוכנים לקבל טיפול כזה? ברור שלא. לא הייתם מוכנים לסגת 200 שנים לאחור ולקבל טיפול לא יעיל שמסכן את הבריאות שלכם. אבל זה מה שקורה במערכת בריאות הנפש בישראל.
דוח מבקר המדינה האחרון בנושא לא הפתיע אף אחד: בתי החולים הפסיכיאטריים צפופים ומוזנחים והמטופלים מאושפזים בתת-תנאים שפוגעים בכבודם ובבריאותם. וחמור מכול: שליש מהמאושפזים בכלל לא צריכים להיות שם. פשוט אין להם אלטרנטיבה בקהילה, למרות הבטחות חוזרות ונשנות ליצור עבורם מסגרות חלופיות.
מאת הילה בניוביץ הופמן
