רוני (שם בדוי) נשענה על קיר מרפאת הנשים וחייגה לבן זוגה. כשענה, פרצה בבכי תמרורים מעורב בעלבון וכאב. “אני לא זוכרת מתי בכיתי ככה”, היא אומרת ומוסיפה בעצב: “לא זוכרת מתי כאב לי ככה. אפילו לא בלידות”.
כשבע שנים קודם לכן היא הגיעה לרופאת הנשים שלה להליך פשוט – הכנסת התקן תוך־רחמי, אמצעי מניעה שכיח למדי. “חשבתי שזאת תהיה סתם בדיקה גינקולוגית פשוטה”, היא מספרת, “אף אחד לא הכין אותי לכאב”. והכאב, לדבריה, היה נורא. הרופאה התנצלה בנעימות, והסבירה שיש נשים שלהן כואב יותר. כשחלפו השנים ורוני היתה צריכה להוציא את ההתקן, היא קבעה תור אצל מנהל מרפאת הנשים, גינקולוג מוכר. “הגעתי לשם מאוד מאוד חוששת. גם אמרתי זאת לרופא”, היא מספרת. הרופא הודיע לה שזה “קשקוש” ושהכאב ממילא יעבור במהירות, אך הכאב התגבר, ורוני צרחה. “תפסיקי לצרוח. את מפחידה את שאר הפציינטיות!”, פקד הרופא.
מאת סיון קלינגבייל
