חירי התרופות הנוסקים לגבהים אסטרונומיים הופכים את מימונן למשימה כמעט בלתי אפשרית. העובדה כי התקציב התוספתי לסל הוא בדרך כלל 500–300 מיליון שקל, לעומת היקף בקשות לתרופות בסך 2.5–2 מיליארד שקל — ממחיש את גודל הפער. חרף עבודה מקצועית של ועדת הסל, תקציבה המוגבל גוזר מיטת סדום המחייבת את חבריה להשוות בין תרופות מעולמות שונים לגמרי. בסיכומו של תהליך, תחושות ההישג וההחמצה מתערבבות זו בזו.
ברקע זה, יוזמתו המתעוררת של סגן שר הבריאות יעקב ליצמן, להוצאת התרופות מצילות החיים מסל הבריאות והעברתן לביטוחים המשלימים (שב”ן) של קופות החולים — עשויה להיראות מעניינת. ליצמן, שלפני כעשור התייחס למהלך זה כקטסטרופה והוביל את ההתנגדות כלפיו, מעיד על עצמו כמי “שחזר בתשובה” ופועל עכשיו בכיוון ההפוך.
על פניו, מה כל כך רע באפשרות שחולים כרוניים יוכלו לקבל את התרופה שאינה בסל במסגרת השב”ן, ולא רק בפוליסות ביטוח פרטיות יקרות וסלקטיביות? אלא שהחייאתה המחודשת של היוזמה היא רעיון מזיק ומסוכן שליישומה יהיו השלכות הרות אסון, הן מבחינת הגדלת אי השוויון בבריאות, והן בשל החתירה תחת עקרונות הממלכתיות והאוניברסליות שעליו נשענת הרפואה — עד כדי מיטוטם.
מאת איציק שמולי
