מחלת הפרקינסון (PD) היא הפרעה הטרוגנית ביותר, המורכבת ככל הנראה ממספר תת-סוגים. הערכה היא כי אגרגציה של אלפא-סינוקליין והתפשטותם של אגרגטים חלבוניים אלה דרך רשתות עצביות המחוברות זו לזו היא גורם פתוגנטי מכריע.
ההשערה היא כי מקורם של האגרגטים של אלפא-סינוקליין במערכת העצבים ההיקפית (PNS) וכי הללו פולשים למערכת העצבים המרכזית (CNS) באמצעות הובלה רטרוגרדית.
עם זאת, עדויות ממחקרים נוירופתולוגיים מצביעות על כך שלא כל חולי PD מתאימים להשערה זו. חשוב לציין, חלק קטן מהמטופלים אינם מראים פתולוגיה בגרעין המוטורי הגבי ומכאן, משערים כי ניתן לחלק את המחלה לשני תתי סוגים, הראשון קשור באופן הדוק להפרעות בהתנהגות השינה REM (RBD) בשלב הפרדרומלי ומאופיין בנזק אוטונומי ניכר לפני מעורבות המערכת הדופמינרגית. לעומת זאת, הפנוטיפ האחר הוא לרוב RBD שלילי בשלב הפרדרומלי ומאופיין בתפקוד דופמינרגי ניגרוסטריאטאלי לפני מעורבות ה- PNS.
קיומם של תת-סוגים אלה נתמך על ידי מחקרי הדמיה in vivo של קבוצות חולים חיוביות ל- RBD ועל ידי עדויות היסטולוגיות – שנבדקו כאן.
ההשערה מספקת מסגרת למחקרים עתידיים שיעסקו באטיופתוגנזה של PD ועשויה להסביר מספר ממצאים לא מתאימים בספרות הנוירופתולוגית.
