בשנת 1897 הדגים לראשונה הבקטריולוג הגרמני קרל פלוגה (Flügge) שמחוללי מחלה יכולים להתפשט לסביבה מאדם חולה ולהדביק אנשים שבאים איתו במגע. פלוגה הראה כי רסיסי רוק שמכילים חיידקים נפלטים לחלל האוויר בעת דיבור. הממצאים הללו הניחו את היסודות למושג של הדבקה טיפתית, המשמש אותנו עד היום. הדבקה טיפתית מתרחשת כשטיפות הנפלטות ממערכת הנשימה של אדם חולה מגיעות לרקמות ריריות של אדם בריא באופן ישיר במגע קרוב, או בעקיפין דרך מגע במשטחים שהזדהמו מהטיפות.
בשנת 1934 מהנדס התברואה האמריקאי ויליאם ולס (Wells), שחקר את התפשטות מחלת השחפת, עשה הבחנה בטיפות הללו בין חלקיקים גדולים וחלקיקים קטנים. על פי ולס, בעת נשיפה משתחררים לסביבה חלקיקים בגדלים שונים. החלקיקים הגדולים שוקעים מהר יותר מקצב ההתאדות שלהם, אינם נשארים באוויר למשך זמן רב, נוחתים על אנשים ומשטחים בסביבה המיידית של החולה ומזהמים אותם. לעומת זאת, בחלקיקים קטנים המים מתאדים מהר יותר, ולכן נותרים חלקיקים קטנים וקלים יותר, שאינם נופלים במהירות. את החלקיקים הנישאים באוויר הוא כינה אירוסולים.
מאת אנה ריבקין
