קלופידוגרל לא היה נחות מטיקגרלור והיה קשור עם שיעור דימום נמוך יותר במחקר פתוח, אקראי ומבוקר.
הנחיות ממליצות על מעכבי P2Y12 בעלי עוצמה רבה יותר – ticagrelor ו-prasugrel , על פני קלופידוגרל לטיפול ב- non–ST-segment elevation acute coronary syndrome (NSTE-ACS), עם זאת, בקרב מבוגרים, הסיכונים לדימום עשויים לגבור על היתרונות הטרומבוטיים של טיפול משמעותי.
חולים בגילאים ≥70 שהופיעו עקב NSTE-ACS ב- 12 בתי חולים בהולנד בין השנים 2013 ל -2018 קיבלו קלופידוגרל או מעכב P2Y12 חזק יותר (טיקרגלור או prasugrel שנבחר על ידי הרופא המטפל). הטיפול ניתן למשך שנה והתוצאות העיקריות היו דימומים משמעותיים או קלים ותועלת קלינית נטו (מוות מכל הסיבות, אוטם שריר הלב, אירוע מוחי ודימום.(
מרבית החולים (95%) בזרוע ה- P2Y12 קיבלו טיקגרלור, לפיכך, הממצאים אינם חלים על prasugrel. הפסקה מוקדמת של הטיפול התרחשה אצל 47% מהמטופלים שקיבלו טיקגרלור / פרסוגרל ו- 22% מאלה שקיבלו קלופידוגרל. שיעור הדימומים היה נמוך יותר בקבוצת הקלופידוגרל מאשר בקבוצת הטיקגרלור (18% לעומת 24%), ותוצאת התועלת הקלינית נטו לא הייתה נחותה עבור קלופידוגרל לעומת טיקגרלור (28% ו- 32%).
