תוך פחות משלושה חודשים, הנגיף SARS-CoV-2 (הגורם למחלת COVID-19) התפשט כמעט לכל מדינות העולם. מאחר שמדובר בנגיף חדש, לא קיים בינתיים טיפול או חיסון יעיל נגדו. לפיכך, כדי להפחית את ההדבקה והתחלואה, רוב מדינות העולם נקטו גישה עתיקה אך יעילה לניהול המשבר – הטלת סגר וריחוק פיזי.
מאחר שהנגיף מתפשט באופן טיפתי במגע קרוב, הדרך היחידה להפחתת הדבקה היא צמצום מפגשים ואינטראקציות חברתיות. כך אפשר לבלום את מעבר הנגיף מאדם לאדם ולצמצם את התחלואה ואת התמותה. לפיכך, רוב מדינות העולם החילו שורה של הנחיות לאכיפת דרגות שונות של סגר. צעדים אלו כללו סגירת גבולות; איסור התקהלות וריחוק פיזי; סגירת מוסדות חינוך; צמצום תחבורה ציבורית; סגירת מקומות בילוי ומקומות עבודה שאינם חיוניים; ובידוד נדבקים וחולים, ומי שבא עימם במגע.
לאור ההשלכות הכלכליות והחברתיות הקשות של צעדים אלו, רבים תוהים אם אכן הייתה תועלת בצעדים שננקטו. אז האם הסגר היה יעיל?
מאת אנה ריבקין
