טלומרים הם רצפי DNA שנמצאים בקצות הכרומוזומים, אריזות ה-DNA בגרעין התא, ומטרתם להגן על החומר הגנטי מנזקים. כל פעם שתא מתחלק ומשכפל את הכרומוזומים שלו, הטלומרים מתקצרים מעט. בסופו של דבר, אחרי שעברו כך וכך שכפולים, הטלומרים נהיים קצרים מדי והתאים לא יכולים להמשיך להתחלק. זו אחת הדרכים שבהן תהליך ההזדקנות בא לידי ביטוי ברמה המולקולרית.
התופעה הזאת נכונה לרוב התאים בגופנו. יוצאי הדופן הם תאי הגזע – קבוצה של תאים שלא התמיינו עדיין, כלומר לא התקבעו על תפקוד מסוים וסופי, כגון תא עור או שריר. בניגוד לתאים ממוינים, תאי הגזע יכולים להאריך את הטלומרים שלהם בעזרת אנזים שהם מייצרים, בשם TERT. האנזים נעזר במולקולת RNA בשם TERC שנמצאת בתא, ויחד הם מסוגלים להאריך את הטלומרים מחדש. היכולת הזאת חשובה לתאי גזע, שכן הם אחראים לספק תאים חדשים לרקמות הגוף ולשמור על תפקודן התקין.
כאשר המנגנון הזה פגום והטלומרים אינם מוארכים, אנשים עלולים לסבול ממגוון מחלות, שנקראות יחד “מחלות טלומרים”. אחת מהן נקראת דיסקרטוזיס מולד (DKC) – מחלה גנטית נדירה שהחולים בה בסיכון גבוה מאוד לשיבושים חמורים בתפקוד מח העצם שלהם ולסרטן הדם. הטיפול היחיד הניתן כיום לחולים הוא השתלת מח עצם, אך בדרך כלל הטיפול לא עולה יפה. כעת, חוקרים מבית החולים לילדים בבוסטון מצאו לראשונה מולקולות שמסוגלות להאריך את הטלומרים בתאי הגזע של חולי DKC, כך שיש להן פוטנציאל לפיתוח תרופות למחלה.
מאת נדב גולדברג
