זמן קצר לאחר שזוהה לראשונה נגיף הקורונה SARS-CoV-2, הגורם למגפת COVID-19, פורסם הרצף הגנטי שלו, השמור במולקולות RNA. הדבר איפשר למעבדות בכל העולם לפתח במהרה בדיקות מולקולריות לגילוי הנגיף, שהתבססו על זיהוי אותן מולקולות RNA. בניסיון להגדיל את כמות האבחונים הוקמו מערכי דגימה נרחבים (כגון מתחמי “היבדק וסע” שהופעלו בישראל), הוכשרו מעבדות עם צוותים מיומנים וציוד מתקדם, והופעלו מערכי אספקה וייצור מורכבים כדי לספק את מגוון החומרים הדרושים לבדיקה. למרות כל זאת, ככל שהמגפה מתפשטת עולה גם הצורך להגדיל את מספר הבדיקות כדי לזהות כמה שיותר מהנדבקים.
חלק מהקושי בהגדלת מספר הבדיקות טמון בשיטה המסובכת שבה הן מבוצעות כיום: תחילה ממצים את ה-RNA של הנגיף מהדגימה, ואז יוצרים ממנו DNA באמצעות אנזים. לאחר מכן משכפלים מקטע ייחודי של ה-DNA הזה בשיטה מורכבת שנקראת PCR.
שיטת ה-PCR מנצלת את מבנה הסליל הכפול של ה-DNA, ומשתמשת במכשיר מדויק שמחמם ומקרר אותו באופן מחזורי. טמפרטורות גבוהות מפרידות את מקטעי ה-DNA לשני חלקיו, ובטמפרטורות נמוכות החלקים משתכפלים לייצור עותקים זהים, באמצעות אנזימים וקטעי DNA מלאכותי המותאמים ספציפית לרצף הגנטי שאנו מבקשים לזהות. במקרה שמקטע ה-DNA אותו אנחנו מחפשים נמצא בדגימה, התהליך ישכפל אותו פעמים רבות, וכך נוכל לזהותו.
מאת יובל רוזנברג