אחד המאפיינים של הגל שני של מגפת COVID-19 שישראל מתמודדת עמו כעת, הוא שיעור נמוך יותר של חולים מונשמים מאשר בגל הראשון. האם העליה האיטית יחסית במספר המונשמים נובעת רק מהעובדה שיש בגל השני פחות חולים קשים, לפחות בינתיים, או, כפי שדיווחו כמה כתבים, משינוי במדיניות ההנשמה בבתי החולים?
מחלת COVID-19 היא בעיקרה מחלת ריאות. הנגיף מגיע לדרכי הנשימה העליונות (חלל האף והלוע) ומשם אל הריאות. הנזק לריאות נגרם לא רק על ידי הנגיף אלא ישנן עדויות שגם מערכת החיסון שיוצאת מאיזון תוקפת את רקמת הריאות ופוגעת ביכולתן לספוג חמצן. הרופאים מחליטים אם להנשים חולה מסוים או לא על סמך מדדים רבים, וחלקם שונים ממדינה למדינה לפי המשאבים הקיימים, כפי שאפשר לראות במסמך של משרד הבריאות מסוף חודש מאי.
באופן כללי, כאשר רמת החמצן בדם יורדת מתחת לסף של 90 אחוז, חייבים לדאוג להעלותה. "אם החולה מספיק יציב, ניתן לשקול חימצון בזרימת אוויר גבוהה [הזרמת חמצן לפיו או אפו של החולה באופן לא פולשני – ג.ח.], אבל זה חושף את הצוות לקורונה כי זה יוצר רסס גבוה מאוד", אמר ד"ר זיו רוזמן, רופא מומחה במחלקת טיפול נמרץ בבית החולים וולפסון, בשיחה עם אתר מכון דוידסון. אולם ברוב המקרים מחברים למכונת הנשמה, שדוחפת אוויר לתוך הריאות של החולה בלחץ גבוה. במקרה כזה, הריאות של החולה הן אלה שמחמצנות את הדם. אולם במקרים שהריאות כל כך לא מתפקדות עד שאי אפשר לדחוף מספיק אוויר מבלי לגרום נזק לריאות, החולה מועבר למכשיר ECMO, שבו הדם של החולה מועבר דרך "ריאה" מלאכותית חיצונית. בשני המקרים – מכונת הנשמה או אקמו – החולים נספרים בתור חולים מונשמים.
מאת ד"ר גל חיימוביץ'
