תרופות ממשפחת GLP-1 שינו בשנים האחרונות את הטיפול בסוכרת ובהשמנה. כעת מצטברות ראיות לכך שהחשיבות שלהן עשויה להיות גדולה במיוחד באוכלוסייה שלא תמיד נמצאת במרכז השיח הקרדיו־מטבולי: אנשים המתמודדים עם סכיזופרניה, הפרעה דו־קוטבית ודיכאון מג'ורי.
מחקר גדול שפורסם לאחרונה בכתב העת JAMA Psychiatry מצא כי בקרב אנשים עם מחלות נפש קשות – Serious Mental Illness (SMI) – התחלת טיפול באגוניסטים לקולטן GLP-1 הייתה קשורה לשיעורי תמותה נמוכים יותר ולפחות אירועים קרדיווסקולריים, בהשוואה להתחלת טיפול במעכבי SGLT2.
והמשמעות עשויה להיות הרבה מעבר לירידה במשקל.
פער של 10–20 שנות חיים
אנשים עם מחלות נפש קשות חיים בממוצע שנים פחות מהאוכלוסייה הכללית. חלק משמעותי מהפער אינו נובע ישירות מהמחלה הפסיכיאטרית, אלא ממחלות גופניות – ובראשן מחלות לב וכלי דם.
השמנה, סוכרת, הפרעות בשומני הדם, עישון ויתר לחץ דם שכיחים באוכלוסייה זו. לכך מתווספת בעיה תרופתית מוכרת: תרופות אנטי־פסיכוטיות מסוימות, ובמיוחד clozapine ו־olanzapine, עלולות לגרום לעלייה משמעותית במשקל ולהפרעות מטבוליות.
לכן, טיפול שמצליח להשפיע בו־זמנית על המשקל, האיזון הגליקמי והסיכון הקרדיווסקולרי עשוי להיות משמעותי במיוחד דווקא באוכלוסייה זו.
יותר מ־1.5 מיליון מטופלים
המחקר החדש השתמש ברשת הנתונים הבינלאומית TriNetX ובוצע בשיטה המכונה Target Trial Emulation – שיטה המנסה להשתמש בנתוני עולם אמיתי כדי לדמות ככל האפשר את מבנה ההשוואה של ניסוי קליני.
בניתוח העיקרי נכללו 1,528,230 מטופלים לאחר התאמה סטטיסטית. מתוכם, כמעט 400 אלף משתתפים בשתי זרועות ההשוואה השתייכו לאוכלוסיית החולים במחלות נפש קשות.
החוקרים השוו בין מטופלים שהחלו טיפול באגוניסטים לקולטן GLP-1 לבין מטופלים שהחלו טיפול במעכבי SGLT2.
במהלך ארבע שנות מעקב, בקרב המטופלים עם מחלות נפש קשות שיעור התמותה היה 4.91% בקבוצת ה־GLP-1, לעומת 6.45% בקבוצת ה־SGLT2. יחס הסיכון היה 0.76 – כלומר, התחלת טיפול ב־GLP-1 הייתה קשורה לסיכון נמוך בכ־24% לתמותה מכל סיבה. ההבדל המוחלט בין הקבוצות היה 1.54 נקודות אחוז.
ההבדל הופיע כבר בשנה הראשונה
בניתוח של שנת המעקב הראשונה, שיעור התמותה בקרב מטופלים עם מחלות נפש קשות שהחלו טיפול ב־GLP-1 היה 1.46%, לעומת 2.84% בקרב אלה שהחלו טיפול במעכבי SGLT2.
גם מבחינת אירועים קרדיווסקולריים התקבלה תמונה מעניינת. בקרב אנשים עם מחלות נפש קשות וסוכרת מסוג 2, התחלת טיפול ב־semaglutide הייתה קשורה לסיכון נמוך יותר לאירועים קרדיווסקולריים משמעותיים. בניתוחים ארוכי טווח נמצא קשר לתמותה נמוכה יותר גם כאשר החוקרים בחנו בנפרד אנשים עם דיכאון מג'ורי, הפרעה דו־קוטבית וסכיזופרניה.
לא רק הלב – גם המשקל
הממצאים מתחברים לספרות הולכת וגדלה על השימוש בתרופות ממשפחת GLP-1 אצל מטופלים המקבלים תרופות אנטי־פסיכוטיות.
מטא-אנליזה של עשרה מחקרים אקראיים מבוקרים, שכללה 665 מטופלים עם סכיזופרניה, הפרעות בספקטרום הסכיזופרניה או הפרעה דו-קוטבית וסיכון קרדיו מטבולי, מצאה כי טיפול ב־GLP-1 הפחית את משקל הגוף בממוצע בכ־6.2 ק״ג לעומת פלצבו או טיפול רגיל. בנוסף נמצאה ירידה של כ־0.31% ברמת HbA1c.
מטא-אנליזה נוספת, שהתמקדה בחולי סכיזופרניה המקבלים טיפול אנטי-פסיכוטי, מצאה שיפור משמעותי במדדי משקל ובמדדים גליקמיים. בניתוח ההשוואתי, semaglutide הראתה את הירידה הגדולה ביותר במשקל. תופעות הלוואי שנצפו היו בעיקר תופעות במערכת העיכול – בדומה למוכר מהשימוש בתרופות אלה באוכלוסייה הכללית.
אבל האם המטופלים מקבלים את התרופות?
מחקר נוסף שפורסם ב־JAMA Psychiatry בספטמבר 2026 בחן את דפוסי המרשמים לתרופות GLP-1 בקרב אנשים עם וללא מחלות נפש קשות, על בסיס נתוני תביעות ביטוח בארה״ב בשנים 2018–2024.
עצם הצורך במחקר הזה מדגיש בעיה מוכרת: אנשים עם מחלות נפש קשות נמצאים בסיכון קרדיווסקולרי גבוה במיוחד, אך לא תמיד נהנים באותה מידה מהחידושים בטיפול ובמניעה. לפי החוקרים, אנשים עם מחלות נפש קשות עלולים למות 10–20 שנה מוקדם יותר מהאוכלוסייה הכללית, כאשר חלק משמעותי מהפער קשור למחלות גופניות ולגורמי סיכון קרדיווסקולריים.
וכאן עולה שאלה קלינית חשובה: אם תרופות GLP-1 עשויות להפחית גם משקל וגם סיכון קרדיווסקולרי – האם אנחנו מזהים מספיק את המטופלים הפסיכיאטריים שעשויים להתאים לטיפול?
המסר לרוקחים: להסתכל מעבר לתרופה הפסיכיאטרית
מטופל שמקבל clozapine או olanzapine ועולה במשקל אינו מתמודד בהכרח עם תופעת לוואי ״קוסמטית״. העלייה במשקל עשויה להיות חלק מתהליך המוביל לסוכרת, יתר לחץ דם, מחלות לב ובסופו של דבר גם לתמותה מוקדמת.
כדאי לשים לב לעלייה משמעותית במשקל לאחר התחלת טיפול אנטי-פסיכוטי, לבדוק האם קיימים השמנה, טרום סוכרת או סוכרת, ולעודד מעקב אחר לחץ הדם, רמות הגלוקוז, HbA1c ופרופיל השומנים.
חשוב גם לשמור על פרופורציות: GLP-1 אינם טיפול במחלת הנפש עצמה, והמחקר החדש הוא מחקר תצפיתי המבוסס על נתוני עולם אמיתי. הוא מצביע על קשר – אך אינו מוכיח שהטיפול ב־GLP-1 הוא שגרם לירידה בתמותה. נדרשים מחקרים פרוספקטיביים ואקראיים נוספים.
אצל אנשים עם מחלות נפש קשות, הטיפול המטבולי אינו רק טיפול נלווה לפסיכיאטריה. הוא עשוי להיות חלק משמעותי מהמאמץ לצמצם את פער התחלואה והתמותה, ואולי גם להאריך חיים.
