רקע
העלייה בהשמנה היא אתגר רחב בחברות המערביות והגלובליות. המחקר הנוכחי מתמקד באחד הממדים החשובים זו ההשפעה המשפחתית: האם BMI גבוה של ההורים מעיד על סיכון גבוה יותר להשמנה אצל הבנים/בני הבוגרים שלהם. המחקר מתבסס על נתונים מהאוכלוסייה בנורבגיה, Tracing Obesity From Parents to Adult Offspring: The Tromsø Study 1994–2016. הנחת המוצא היא שיש השפעה משולבת של גורמים גנטיים, סביבתיים והרגלי-חיים משותפים בתוך המשפחה, המשפיעים על מגמת BMI והשמנה לאורך הדורות.
מטרות המחקר
המחקר הציב שתי מטרות עיקריות:
- לבחון את הקשר בין BMI של ההורים לבין BMI של הבוגרים (בני ובנות בגילאי 40-59) – כלומר האם יש “העברה” של עודף משקל או השמנה מהורים לצאצאים בבגרות.
- לבחון האם הקשר שונה לפי מין – האם יש הבדל בין השפעת האם לעומת האב, או הבת לעומת הבן.
המחקר מתמודד עם שאלות פרטניות משפחתית והעברה בין-דורית של גורמי סיכון להשמנה.
שיטה
המחקר השתמש בנתוני זוגות הורים-צאצאים מתוך מדגם נורווגי, בטווח השנים 1994-2016. הורים וילדיהם עברו מדידות BMI ואירועים של השמנה. הניתוח כלל התאמות למשתנים סוציו-דמוגרפיים כמו גיל, מין, פעילות גופנית ותזונה של הצאצאים.
הניתוח זיהה גם את המצבים שבהם אחד או שני ההורים היו בעלי השמנה, והסתברות הצאצאים להיות בעלי השמנה בגיל הבוגר. במחקר גם נבדקו יחסים לפי מין של ההורה והצאצא.
ממצאים עיקריים
- נמצא קשר מובהק בין ה-BMI של ההורים וBMI של הצאצאים. ככל שהBMI של ההורה גבוה יותר, כך עולה ה-BMI של הצאצא בבגרותו.
- כאשר האם הייתה עם BMI גבוה, העלייה ב-BMI אצל הבת הייתה בולטת יותר מאשר אצל הבן. לדוגמה, המדגם מצא שעלייה של 4 יחידות ב-BMI של האם לווית בעלייה של כ-0.95 יחידות בBMI של הבת, בעוד אצל הבן העלייה הייתה כ-0.62 יחידות.
- כאשר האב הביא עלייה של כ-3.1 יחידות ב BMI זה לווית בעלייה של כ-0.80
בBMI של הבת, וכ-0.68 אצל הבן.
- מבחינת סיכון יחסי להשמנה נמצא: אם לאחד ההורים היה עודף משקל, הסיכון של הצאצאים להיות עם השמנה גבוה בערך פי 1.4-1.7. אם האם הייתה עם השמנה, הסיכון אצל הבת גבוה פי ~3.3, ואצל הבן ~1.8. אם האב היה עם השמנה, הסיכון אצל הבת ~2.7, אצל הבן ~2.3. כאשר שני ההורים היו עם השמנה, הסיכון אצל הצאצאים היה גבוה פי כ-3.
- ממצא חשוב נוסף: ההשפעה לא נעלמה גם לאחר התאמות למשתני סגנון חיים של הצאצאים (פעילות גופנית, תזונה). כלומר, ההשפעה המשפחתית קיימת מעבר להשפעות הרגל-חיים של הצאצאים עצמם.
דיון ומשמעות
המחקר מחזק את הרעיון שהשמנה היא לא רק תוצאה של החלטה אינדיבידואלית, אלא מושפעת מהגנוטיפ, מהסביבה המשפחתית ומהשילוב ביניהם. ההשפעה החזקה של האם על הבת במיוחד, מרמזת על מסלולים ביולוגיים (כגון מטבוליזם או הורמונים) וכמו-כן על דפוסי הרגלי-חיים שמועברים במשפחה (תזונה, סביבה ביתית, פעילות).
החוקרים מציינים כי יש לשקול התערבויות בריאותיות שמתמקדות לא רק בפרט, אלא במשפחה כיחידה: למשל, כאשר מטופל עם השמנה מגיע לרוקח או לרופא, כדאי לבדוק גם מה מצב המשפחה, הילדים ומצב ההורים.
מההיבט הרגולטורי והפרקטי, הדבר מדגיש את הצורך במדיניות שמבקשת התערבות מוקדמת, כולל התאמה למשפחות ולא רק למבוגרים עם עודף משקל.
מגבלות
המחקר מציין כמה מגבלות חשובות:
- למרות הניסיון להתאים משתני סגנון-חיים של הצאצאים, לא תמיד ניתנו נתונים מלאים על ההורים (כגון פעילות גופנית, תזונה לאורך השנים).
- המדידה היא בעיקר BMIשאינו עושה הבחנה בין מסת שומן למסת שריר או לאיזון גוף-שומן ספציפי.
- המחקר מבוסס על אוכלוסייה נורווגית, יתכן שפחות ישימות לאוכלוסיות בעלות רקע אתני/תרבותי שונה.
- כמו-כן, מדובר בקורלציות, לא ניתן לקבוע סיבתיות מוחלטת (האם בדיוק ההורה גורם להשמנה בצאצא או שיש גורם שלישי משותף).
מסקנות
המחקר מסכם כי קיים קשר מובהק בין משקל/השמנה של ההורים והBMI והסיכון להשמנה אצל הצאצאים בגיל הבגרות. במיוחד, כאשר שני ההורים סובלים מהשמנה,הסיכון אצל הצאצאים גבוה במיוחד.
החוקרים ממליצים לראות בהשמנה תופעה שהשפעתה חוצה-דורית, ולהתאים מדיניות, ייעוץ בריאותי והתערבויות כך שיתייחסו למשפחה ולא רק לפרט. הוא גם מצביע על הצורך במחקרים נוספים שיבחנו מנגנונים ביולוגיים, סביבתיים וחברתיים שמתווכים את התופעה.
