במחקר חדש על גופיפי קראוזה, תאי עצב זעירים, התברר שיש להם תפקיד מפתח ביצירת עוררות מינית.
גופיפי קראוזה (Krause corpuscles), תאי עצב שנמצאים בתוך איברי המין וברקמות ריריות אחרות בגוף, התגלו כבר באמצע המאה ה-19, אולם תפקידם לא היה ידוע עד כה. מחקר חדש מעלה שמדובר בחיישנים חיוניים לפעילות המינית: נמצא שהם הפעילו תגובת עוררות מינית אצל עכברים, זכרים ונקבות גם יחד, בתגובה לתנודות עדינות בתדרים של 80-40 הרץ. מכאן שיש לגופיפי קראוזה השפעה מכרעת על התנהגויות מיניות; יתרה מזאת, עכברים שהונדסו כך שלא יתפתחו אצלם גופיפי קראוזה הראו סימנים של פגיעה בתפקוד המיני, כמו עיכוב בחדירה ובשפיכה אצל הזכרים, ושינויים בהתנהגות המינית אצל הנקבות.
תאי עצב מתמחים בהעברת אותות חשמליים, והם ניכרים בצורתם הארוכה וב”זרועות” שנשלחות מהם לאיברים ברחבי הגוף. אלה האקסונים – שלוחות שמעבירות את האותות החשמליים למרחקים. עד כה זוהו שני סוגים עיקריים של תאי עצב מסוג גופיפי קראוזה – פשוטים ומורכבים. לגופיף פשוט יש אקסון אחד או שניים, ואילו גופיף מורכב מצויד באקסונים רבים יותר. ככל שיש יותר אקסונים, התא יכול להעביר אות חשמלי ליותר תאים אחרים, וכך נוצר אות בעל השפעה רבה יותר.
איך מודדים עוררות מינית של עכברים?
כדי למדוד עוררות מינית אצל העכברים הזכרים, השתמשו החוקרים בגירויים מכניים, כמו הברשת איבר המין ורטט בתדרים שונים, ומדדו את השפעת הגירוי על זקפת העכברים. לבדיקת העוררות המינית של הנקבות, מדדו החוקרים את רפלקס דגדגן-נרתיק (Clitorovaginal reflex), שמופעל בתגובה לגירוי הדגדגן וגורם להתכווצות שרירי הנרתיק. החוקרים השתמשו במכשיר שמודד את הלחץ בתוך הנרתיק כדי לבחון את העוררות המינית שנגרמה מגירוי הדגדגן.
כדי לגרות את גופיפי הקראוזה בעכברים, השתמשו החוקרים בטכניקת אופטוגנטיקה: הם הנדסו גנטית את גופיפי הקראוזה של העכברים כך שיופעלו בתגובה לאור באורכי גל מסוימים. בזמן הניסוי האירו על הדגדגן או על הפין כדי לגרות את הגופיפים, והצליחו להפעיל את הרפלקס דגדגן-נרתיק או את הזקפה בלי גירוי פיזי ישיר.
המחקר בחן גם את הוויברציות (ובעברית ריטוטים) שנוצרות במהלך מגע מיני טבעי. בעזרת חיישני מגע מתקדמים, תיעדו החוקרים את התנודות שנוצרות מתנועת הרקמות הטבעית בעת פעילות מינית. התברר שהוויברציות שנוצרות במהלך יחסי מין באופן טבעי, כמו חיכוך או נגיעה קלה, נמצאות בטווח התדרים שמעורר את גופיפי קראוזה, 80-40 הרץ. משמעות הדבר היא שהתאים האלה מגיבים לתנועות שנוצרות באופן ספונטני בזמן יחסי מין, וכך מניעים את העוררות המינית.
עכברות נהנות יותר?
כאשר החוקרים השוו בין מספר גופיפי קראוזה של הזכרים ושל הנקבות התברר שהמספרים דומים, אולם בשל הבדלי הגודל בין האיברים, צפיפותם בדגדגן גבוהה פי 15 בהשוואה לפין. הדגדגן אף הוגדר במאמר כ”אזור מגע-על”, לפחות בכל הנוגע לעכברות.
למרות שהמחקר בחן עכברים, הממצאים הללו רלוונטיים גם לנו, בני האדם. גם לנו יש גופיפי קראוזה, והם פועלים באותו אופן באיברי המין שלנו. העוררות המינית אצל בני אדם מושפעת ממגוון גורמים פיזיולוגיים ואחרים, ביניהם תאי עצב שאינם גופיפי קראוזה, כלי דם, הורמונים וכמובן רגשות ותהליכים נפשיים; לצד זאת, הממצאים מרמזים על כך שגם אצלנו אין מדובר רק בתוצאה של גירוי פיזי פשוט, אלא במערכת מתוחכמת של תגובות תחושתיות לגירויים דינמיים, כמו ויברציות ותנודות ברקמות איברי המין, שמתרחשות במהלך יחסי מין.
גופיפי קראוזה ממלאים תפקיד מפתח בזיהוי גירויים עדינים, והיכולת שלהם לקלוט תנודות מעצימה את העוררות המינית ומסבירה למה מגע קל יכול לעורר תגובות עזות. ייתכן שהמחקר עליהם עשוי לסייע גם להבנה טובה יותר של המיניות האנושית, ואולי בעתיד אפשר יהיה לתכנן טיפול שממוקד בהם ספציפית במקרים של אובדן תחושה באיברי המין, אימפוטנציה ובעיות תפקוד מיני נוספות.
באדיבות מכון דוידסון לחינוך מדעי, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע
https://davidson.weizmann.ac.il/
