בירור אפשרות של חוסר אבץ במגוון מצבים כחוסר תיאבון, נשירת שיער, דלקות עור, עיוורון לילה, פגיעה בחוש הטעם וירידה בתפוקת הזרע.

 

בסיס פיזיולוגי

 

אבץ הוא מהמינראלים החשובים בתזונת האדם. מתכת דו-ערכית זו יוצרת קומפלקסים יציבים עם שיירים של היסטידין וציסטאין בחלבונים, הידועים כ"אצבעות אבץ". החלבונים הרלבנטיים האלה נקשרים ומפקחים על אזורים מסוימים של DNA. עד שנת 2006 זוהו יותר מ-1,600 מטלופרוטאינים שאבץ מהווה חלק במבנה שלהם, כולל אנזימים המשתתפים בשכפול של חומצות גרעין, כגון פולימראזות של DNA ו-RNA, וכן reverse transcriptase, אנזימים הקשורים לסינתזת חלבונים, ואנזימים חשובים המשתתפים בחילוף החומרים דוגמת carbonic anhydrase ו-carboxypeptidase A. אבץ מהווה חלק מהמבנה של MMPs או matrix metalloproteinases, שהיא משפחת האנזימים שחשיבותם הולכת ומתבררת בהקשר של מחלות ממאירות וכן בביולוגיה של משתית (matrix) רקמת החיבור. אבץ משרה את הסינתזה של החלבון metallothionein, המייצג משפחה של חלבונים קטנים יחסית ועשירים מאוד בציסטאין, שיש להם תפקיד בקשירה וברגולציה של אבץ ונחושת. בשל הזיקה החזקה של חלבון זה לנחושת, הוא יוצר איתה במעי קומפלקס שאינו נספג, ובכך מפחית את זמינות הנחושת מהמזון. החלבון metallothionein משחק בכבד תפקיד באירועים של עקה או הידבקות בפתוגנים, על ידי יכולת קשירתו אבץ וריכוזו באיבר זה.

 

אבץ הוא קטיון תוך-תאי, הנמצא בכל רקמות ונוזלי הגוף, והוא למעשה יסוד הקורט (trace element) השני בשכיחותו בבני אדם אחרי ברזל. שרירי הגוף מכילים כמחצית מהכמות הכוללת של 2 גרם אבץ בגוף, כאשר העצמות מכילות כ-30% מכלל תכולת האבץ ואילו בדם נמצא רק 0.5% מכלל האבץ בגוף. גם בלוטת הערמונית והאשכים עשירים יחסית באבץ. כדוריות הדם האדומות מכילות כ-80% מתכולת האבץ בדם. בפלזמת הדם כ-90% מהאבץ קשור בקשר רופף לאלבומין, כ-8% קשור בחוזקה לחלבון α2-macroglobulin, ועוד 2% קשור לחלבונים טרנספרין וצרולופלזמין, כמו גם לחומצות אמינו חופשיות כציסטאין והיסטידין. רק כמות זעירה של אבץ נותרת חופשית בפלזמה.

 

הכמות היומית המומלצת (RDA) לצריכה של אבץ (11 מיליגרם לגברים, ו-9 מיליגרם לנשים שיש להגבירם ל-11 מיליגרם ליום בתקופת ההריון), אינה בהכרח מסופקת בהרבה מהדיאטות המערביות המקובלות. בשר אדום הוא מקור עיקרי לאבץ זמין, והוא גם זמין בחלב, מאכלי-ים וביצים. לעומת זאת צמחוניים עלולים להיות מקופחים בהקשר זה, מה גם שתכולת הסיבים הגבוהה בדיאטות צמחוניות מפחיתה את יכולת הספיגה של אבץ מהמזון, מעצם נטייתו להיקשר לסיבים אלה. בדיאטה לא צמחונית אופיינית, רק 20% מהאבץ במזון נספגים, כאשר בשר, כבד, ביצים ומזון-ים מגבירים את הספיגה. לעומת זאת, ירקות, דגנים מלאים, סיבים, phytate, סידן וברזל מעכבים את הספיגה של אבץ במעי.

 

המשמעות הקלינית של אבץ

 

כיוון שאבץ נדרש לפעילותם של אנזימים החיוניים לרפליקציה של חומצות גרעין ולסינתזה של חלבונים, הוא מרכיב חיוני בהתרבות תאים. לכן חיוניות אבץ גדולה שבעתיים להתפתחות תקינה של העובר, אם כי ידוע שבדרך כלל למרות הגברת המודעות לאספקה מוגברת של אבץ בהריון, רמת מינראל זה הנמדדת בתחילת ההיריון נמצאת נמוכה מהנדרש. נתון אחר הראוי לציון הוא שבתקופת ההיריון, יש עלייה באחוז האבץ הקשור בדם בחוזקה לα2-macroglobulin על חשבון האבץ הנמצא בתאחיזה רופפת עם אלבומין. כן ידוע שרמת האבץ בדם עולה בתקופת ההנקה. הקשר בין חסר אבץ למפגעים בריאותיים, הודגש באופן דרמטי בשנות ה-90 על ידי Prasad, שתיעד במצרים ובאירן מצבים של פיגור וחסרים בהתפתחות הגופנית והמינית (hypogonadism) בנערים עם חסר באבץ. במרוצת השנים זוהה חסר כרוני וחריף באבץ בבני-אדם עם מפגעי עור בעיקר באברי קצה, איבוד שיער, חוש טעם פגום, חוסר תיאבון ומצבי שלשולים, נטייה לרגזנות יתר, עיוורון לילה, רגישות מוגברת להידבקויות בפתוגנים, ופיגור בגדילה. תפקוד אברי הרבייה עלול כאמור להיפגם בחסר אבץ, מה שמאט את ההתפתחות המינית, או את הפוריות, ובגברים מורגשת ירידה בתפוקת הזרע. מטבע הדברים נמצא חסר אבץ במצבים של תסמיני ספיגה לקויה כמו בצליאק, בתסמונת המעי המקוצר, במחלות דלקתיות של המעי כמו קרוהן וקוליטיס מכייבת. תסמינים קליניים של חסר אבץ מתחילים להתבטא רק כאשר רמתו בדם פחותה מ-65 מיקרוגרם לדציליטר, ומחמירים ברמות אבץ הנמוכות מ-30 מיקרוגרם לדציליטר.

 

פענוח תוצאות הבדיקה

 

עדיין לא נמצא מדד או סמן אמין להערכת סטאטוס האבץ בגוף. למרות תוצאות לא סדירות של רמת אבץ בפלזמה, נכרכות במצבים פתולוגיים שונים, רמת אבץ בפלזמה היא מדד של בררת מחדל. רמות אבץ בפלזמה נמצאות נמוכות במצבי עקה או טראומה, אך אין אינן יכולות לשקף את רמת האבץ בתאים וברקמות, מה גם שכמות האבץ בדם מהווה רק 0.5% מכלל כמות האבץ בגוף. הוצע שתימדד רמת אבץ בלויקוציטים, אך זו לא נכנסה לשגרה. הצעות אחרות להפוך מדידת רמת אבץ בשיער, או מתן תיגר (challenge) של אבץ ומדידתו בהמשך בשתן כמדד לסטאטוס התזונתי של אבץ, עדיין לא יושמו בפועל. יש לציין שרמות אבץ בדם עוברות שינויים מחזוריים במשך היממה, ויש להן ערכי שיא ב-0900 ושוב ב-1800, לכן ההעדפה היא ליטול את דגימת הדם ב-0900.

 

תוצאת נמוכות של אבץ בדם יכולות להתקבל באקרודרמטיטיס אנטרופתית (מחלת Danbolt), בה יש הפרעה תורשתית בספיגת אבץ. כן נמצא רמות אבץ נמוכות בשחפת ריאתית, בטיפואיד, בקרצינומה גרורתית בכבד, במחלה הפטוצלולרית חמורה, במחלת צליאק ובמפגעי ספיגה אחרים במערכת העיכול, במצבי אוטם שריר לב, בתלסמיה מג'ור, במצבי אינפקציה חריפים, בלויקמיות ולימפומות, במחלות כליה, במצבי אנמיה, בדלקת מפרקים שגרונתית, בהריון, במצבים דרמטולוגיים שונים כהתקרחות ומפגעי עור, במצבים של פצעים עם קצב ריפוי איטי, במצבי עקה קשים, בהיפואלבומינמיה, ובננסות על רקע ניוון גונאדי. טיפולים תרופתיים שונים עלולים להפחית רמת אבץ בפלזמה כמו ציספלטין, קורטיקוסטרואידים, אסטרוגנים (גם בצורת גלולות הריון), אינטרפרון, פניטואין, וכן שימוש ארוך טווח בתיאזידים. טיפול בתכשירי קֶלציה דוגמת D-פניצילאמין יתנו ערכי אבץ נמוכים בדם.

 

תוצאות מוגברות של אבץ בדם יגרמו בעיקר מהרעלה תעשייתית, בצריכת משקאות חומציים הארוזים במיכלים מגולוונים (המצופים באבץ). מצבים קליניים המזוהים עם עודף אבץ בדם הם אוסטיאוסרקומה ראשונית של העצם, אך בעיקר מצבים יאטרוגניים דוגמת מטופלים בהמו-דיאליזה כנגד דיאליזאט המכיל אבץ בריכוז גבוה.

 

בשתן נמצא רמות מוגברות של אבץ במצבים של היפר-פאראתירואידיות, באלכוהוליזם, באנמיה חרמשית, בצמקת כבד על רקע הפאטיטיס, בהפאטיטיס נגיפית, לאחר טראומת ניתוחים, או באלה המוזנים תקופה לא קצרה ב-TPN. טיפולים תרופתיים המביאים להעלאת רמת אבץ בשתן כוללים ציספלטין, משתני לולאה ותיאזיד, נפרוקסן.

 

הוראות לביצוע הבדיקה