מטופל מגיע לחדר המיון בגלל סחרחורת, חולשה, נפילה או קוצר נשימה. במוקד הטיפול עומדת, באופן טבעי, השאלה מה גרם לתסמינים וכיצד לייצב את מצבו. אבל לצד הבדיקות, ההדמיה והאבחנה הרפואית מסתתרת לעיתים שאלה אחרת: האם הבעיה שהביאה את המטופל לחדר המיון קשורה בכלל לתרופות שהוא נוטל, או דווקא לתרופה שהוא אינו מקבל?
מחקר חדש בשם PHARMACIST-ED, שפורסם ב־10 בספטמבר 2026 ב־International Journal of Pharmacy Practice, מדגים עד כמה משמעותית יכולה להיות מעורבותו של רוקח קליני בחדר המיון.
המספר המרכזי במחקר מושך מיד את העין: במהלך 211 ביקורים בלבד זיהו הרוקחים 387 בעיות הקשורות לטיפול התרופתי, כמעט שתי בעיות בממוצע לביקור שנכלל במדגם.
13 בתי חולים – ומה הרוקחים מצאו?
המחקר נערך ב־13 בתי חולים באלברטה שבקנדה והתבסס על סקירה רטרוספקטיבית של ביקורים בחדרי מיון. החוקרים בחנו מדגם אקראי של 211 ביקורים שבהם רוקחים זיהו Drug Therapy Problems – בעיות הקשורות לטיפול התרופתי.
מתוך 387 הבעיות שזוהו, 26% היו קשורות ל־medication reconciliation – התאמת רשימת התרופות של המטופל למידע הקיים במערכת ובירור מה הוא באמת נוטל בפועל.
אבל רוב הבעיות היו מעבר לעצם בירור רשימת התרופות. מבין הבעיות שאינן קשורות ל־medication reconciliation 23% היו אירועים או תופעות לוואי הקשורים לתרופות, 21% היו טיפול תרופתי שאינו מיטבי, ו-20% היו התוויות רפואיות שלא קיבלו טיפול מתאים.
במילים אחרות, הרוקח לא רק גילה שהמטופל נוטל מינון אחר מזה שמופיע בתיק. הוא זיהה מצבים שבהם התרופה עצמה עלולה הייתה להיות חלק מהבעיה, טיפול שהיה צריך לשנות, או מצב רפואי שבו חסר טיפול.
ומה קרה אחרי שהבעיה התגלתה?
זיהוי בעיה הוא רק השלב הראשון. השאלה המעניינת יותר היא האם בעקבות הזיהוי השתנה הטיפול.
הרוקחים הציעו 316 התערבויות שכללו שינוי במרשם, כאשר ההתערבויות השכיחות היו התחלת תרופה, הפסקת תרופה או שינוי מינון.
73% מההתערבויות שהציעו הרוקחים אכן יושמו.
זהו נתון משמעותי. הוא מצביע על כך שלא מדובר רק בהערות תיאורטיות לתיק הרפואי: במרבית המקרים הצוות המטפל קיבל את המלצת הרוקח והיא תורגמה לשינוי ממשי בטיפול.
יתרה מכך, 39% מההתערבויות יושמו באמצעות סמכות המרשם העצמאית של הרוקחים, סמכות הקיימת באלברטה בתנאים מוגדרים.
האם הבעיות התרופתיות בכלל היו קשורות לסיבה להגעה למיון?
זו אולי אחת התוצאות המעניינות ביותר במחקר. מבין ההתערבויות שלא עסקו רק בהתאמת רשימת התרופות, 64% היו קשורות לתלונה שבגללה הגיע המטופל לחדר המיון.
המשמעות חשובה: במקרים רבים סקירת התרופות אינה משימה צדדית המתבצעת לאחר שהבעיה הרפואית כבר אובחנה. התרופות עצמן עשויות להיות חלק מההסבר לשאלה למה המטופל הגיע למיון מלכתחילה.
מטופל שמגיע בגלל נפילה יכול ליטול שילוב של תרופות המעלה את הסיכון לירידת לחץ דם. חולשה או בלבול יכולים להיות קשורים לתרופה, למינון או לאינטראקציה. מנגד, החמרה במחלה יכולה לנבוע מטיפול שאינו מספק או מהיעדר תרופה שהמטופל היה אמור לקבל.
לכן, רשימת התרופות אינה רק רשימה אדמיניסטרטיבית. לעיתים היא חלק מתהליך האבחון.
Medication reconciliation – הרבה יותר מ”רשימת תרופות”
המחקר מדגיש גם את החשיבות של medication reconciliation, תהליך שקל לעיתים לראות בו פעולה טכנית.
בפועל, מטופלים אינם תמיד זוכרים את שמות התרופות והמינונים. תרופות הופסקו אך עדיין מופיעות בתיק, מרשמים חדשים נוספו באשפוז קודם, מטופלים משנים מינונים בעצמם, ולעיתים קיימים במקביל מרשמים ממספר רופאים.
דווקא בחדר המיון, כאשר המטופל חולה, לחוץ ולעיתים מתקשה למסור מידע מלא, הפער בין “מה כתוב בתיק” לבין “מה המטופל באמת לוקח” עלול להיות בעל משמעות קלינית.
וכאן לרוקח יש יתרון מקצועי ברור: הוא אינו מסתפק בשם התרופה. הוא בוחן את ההתאמה להתוויה, המינון, משך הטיפול, האינטראקציות, תופעות הלוואי והאם קיימת בכלל הצדקה להמשך הטיפול.
ומה לגבי סמכות המרשם של הרוקח?
החוקרים מצביעים גם על פער מעניין. למרות שחלק גדול מהבעיות היה קשור ישירות לסיבה שבגללה הגיע המטופל למיון, רק 27% מההתערבויות הללו נפתרו באמצעות מרשם עצמאי של הרוקח.
לדברי החוקרים, הנתון מצביע על פוטנציאל להרחיב את השימוש בסמכות המרשם של רוקחים במקומות שבהם הדבר מותר.
חשוב כמובן לזכור שמודל העבודה באלברטה שונה מהמודל בישראל, ולכן אי אפשר להעתיק ישירות את מסקנות המחקר לגבי סמכויות מקצועיות. אבל המסר הרחב יותר אינו תלוי במדינה: כאשר רוקח משולב כחלק פעיל בצוות הקליני, הוא יכול לזהות בעיות תרופתיות בעלות משמעות מיידית לטיפול.
המסר לרוקחים: לפעמים האבחנה נמצאת בתוך שקית התרופות
מחקר PHARMACIST-ED אינו מחקר אקראי שבדק תמותה או אשפוזים חוזרים, אלא מחקר רטרוספקטיבי המתאר את פעילות הרוקחים ואת ההתערבויות שבוצעו. לכן אין להסיק ממנו שכל התערבות מנעה נזק או שיפרה תוצאה קלינית.
אבל המספרים מספרים סיפור שקשה להתעלם ממנו: 387 בעיות תרופתיות ב־211 ביקורים, 316 התערבויות מוצעות ו־73% מהן מיושמות.
המסר רלוונטי גם לרוקח בקהילה. מטופל שחזר מהמיון, קיבל תרופה חדשה, הפסיק תרופה ישנה או מגיע עם רשימת תרופות שאינה תואמת למה שהוא רגיל לקחת – אינו רק לקוח עם מרשם נוסף.
הוא עשוי להיות מטופל שנמצא בדיוק בנקודת מעבר שבה הסיכון לטעויות, כפילויות, אינטראקציות ואי־הבנות גבוה במיוחד.
ולפעמים השאלה החשובה ביותר שהרוקח יכול לשאול אינה “איזו תרופה אתה צריך?” אלא: “בוא נעבור רגע על כל מה שאתה באמת לוקח.”
