ההורמון, המשמש גם כמוליך עצבי, משפיע עמוקות על ההתנהגות האנושית – אבל אנחנו רחוקים מהבנה מלאה של הפעילות שלו.
אוקסיטוצין מוכר בתרבות הפופולרית בכינויים שאינם בהכרח מדויקים מבחינה מדעית, כמו “הורמון האהבה”, “כימיקל החיבוקים” ואף “הורמון המוסר”. מדובר במולקולה לא גדולה בעלת השפעה רחבה: האוקסיטוצין משפיע על היבטים רבים ומרכזיים של מערכת הרבייה ושל ההתנהגות האנושית. הוא משמש בגוף בשני תפקידים: גם כהורמון, חומר שמעביר מסרים לרקמות מרוחקות דרך זרם הדם, וגם כמוליך עצבי (נוירוטרנסמיטור) – חומר שמשפיע על פעילות תאי העצב במוח.
מבחינה פיזיולוגית, תפקידיו העיקריים של האוקסיטוצין הם לעורר התכווצויות של הרחם, כלומר צירי לידה, והתכווצויות של רקמת השד לאחר הלידה לצורך הנקה. מלבד זאת, לאוקסיטוצין תפקיד חשוב בהתנהגויות אנושיות כמו מערכות יחסים רומנטיות, עוררות מינית, קשר בין הורה לתינוק, אמון, אמפתיה ועוד.
תפקידיו הפיזיולוגיים של אוקסיטוצין
לפני הלידה, גוף העובר יוצר לחץ על צוואר הרחם. הלחץ הזה גורם לעצבים באזור לשלוח מסר להיפותלמוס שמעורר את בלוטת יותרת המוח, שבתורה משחררת אוקסיטוצין לזרם הדם. האוקסיטוצין מגיע לרחם ומעודד את ההתכווצויות. ההתכווצויות ממשיכות לעודד את הבלוטה לשחרר עוד אוקסיטוצין, מה שמעלה את עוצמת ההתכווצויות ואת תדירותן.
לאחר הלידה, האוקסיטוצין מעודד התכווצות תאי שריר ברקמת השד, שגורמים לרפלקס שחרור החלב – העברת חלב אל צינוריות החלב ומשם לפטמות. פעולת היניקה גורמת לבלוטת יותרת המוח להמשיך לשחרר אוקסיטוצין, וכשהיניקה תמה הפרשת החלב דועכת עד ההנקה הבאה.
אצל בעלי חיים זכרים אוקסיטוצין מעורב בשפיכה: ההורמון מכווץ את צינור הזרע כדי לדחוף את נוזל הזרע קדימה לקראת הפליטה, ומשפיע גם על ייצור טסטוסטרון, הורמון המין הזכרי, באשכים.
ההשפעות הפיזיולוגיות הללו קלות יחסית להבנה, אולם כשבוחנים את השפעותיו של אוקסיטוצין על ההתנהגות האנושית, התמונה מורכבת בהרבה. שלל מחקרים הראו שההורמון מעורב בהתנהגות, ותיאוריות רבות התפתחו בעקבותיהם. גם כיום, התקדמות המחקר וגילויים חדשים לגבי אוקסיטוצין מובילים חוקרים להציע השערות חדשות.
מרגיע, מחבר ומעודד תחושת רווחה
מחקרים הראו שאוקסיטוצין מופרש בתגובה למגע ולאינטראקציות חברתיות חיוביות, ושהוא מקדם תחושות רווחה (well-being) ורוגע, לא רק רגשית אלא גם פיזיולוגית: הוא מפחית את פעילות מערכת העצבים הסימפתטית, שפעילותה מוגברת במצבי לחץ, ומגביר את פעילות מערכת העצבים הפרסימפתטית, שאחראית על פעולות שגרה כמו עיכול. בעזרת המנגנון הזה, אוקסיטוצין מוביל לירידה ברמת הורמוני לחץ כמו קורטיזול, מוריד את לחץ הדם ואת קצב הלב, וכך מוריד את רמת הלחץ.
מבחינה התנהגותית, אוקסיטוצין משתתף ביצירת הקשר בין הורים לילדיהם, והוא משפיע גם על קשרים זוגיים וחברתיים אצל מגוון מיני בעלי חיים. במחקר משנת 2005 הציעה קבוצת חוקרים את מודל “מערכת הרוגע והחיבור”, שכוללת דפוסים פסיכולוגיים ופיזיולוגיים שקשורים לתחושות רווחה ורוגע ולאינטראקציות חברתיות חיוביות. החוקרים טענו כי אוקסיטוצין משחק תפקיד מרכזי במערכת הזו, ומתווך בין התהליכים הפיזיולוגיים לתהליכים הפסיכולוגיים בתגובות של רוגע ושל חיבור.
במאמר סקירה משנת 2011 נבחנו מחקרים רבים שקישרו בין אוקסיטוצין לתחושת רווחה. הסקירה כללה מחקרים שלפיהם אוקסיטוצין מגביר את האמון ומפחית את תחושת הפחד דרך ויסות תגובת האזורים במוח שאחראים לתחושות לחץ ופחד, ספציפית מבנה בשם אמיגדלה; מגביר התנהגות פרו-חברתית ואינטראקציות חברתיות, הן אצל בעלי חיים והן אצל בני אדם; מפחית חרדה ומגביר תחושת רוגע; ממלא תפקיד מפתח בהתנהגות מינית; ושרמת האוקסיטוצין גבוהה יותר במצבים של אהבה רומנטית, או קשר בין אם לתינוק.
בסקירה נמצא גם שבמצבים נוירופסיכיאטריים כמו דיכאון כרוני, הפרעה טורדנית-כפייתית (Obsessive-compulsive disorder, OCD) והפרעת דחק פוסט-טראומטית (Post traumatic stress disorder, PTSD), נצפו רמות נמוכות של אוקסיטוצין. הסקירה התייחסה גם למחקרים שניסו לבדוק איך משפיע עלינו אוקסיטוצין ממקור חיצוני: נמצא כי אוקסיטוצין הפחית פחד והפעלת יתר של האמיגדלה אצל אנשים עם סכיזופרניה, הפחית התנהגות חזרתית ושיפר תגובה לרמזים חברתיים כשניתן לאנשים עם אוטיזם. מסקנת המאמר הייתה ש”אוקסיטוצין ממלא תפקיד חיוני בקידום גורמים המשפרים את הרווחה”.
השפעה חברתית
השערה נוספת על השפעתו ההתנהגותית של אוקסיטוצין היא ההשערה הפרו-חברתית, שלפיה אוקסיטוצין משפר התנהגויות חיוביות מבחינה חברתית. השערה זו מבוססת על מחקרים שהראו כי אוקסיטוצין משפר את האמון, את שיתוף הפעולה ואת הנדיבות באינטראקציות חברתיות, מקדם התנהגויות חברתיות חיוביות ומטה את קבלת ההחלטות לכיוון פרו-חברתי יותר.
אחד המחקרים הבולטים שהובילו לפיתוח ההשערה פורסם בשנת 2005 בכתב העת Nature. מחקר זה בחן את השפעת אוקסיטוצין על תוצאות משחק אמון. במשחק הזה, שני משתתפים מתחילים עם סכום כסף מסוים, וכל אחד מהם יכול לתת חלק ממנו למשתתף השני. אם שני המשתתפים בוחרים להעביר כסף הסכום ישולש – תוצאה רווחית לשני הצדדים. עם זאת, הבחירה לתת כסף למשתתף השני טומנת בחובה סיכון: אם אחד המשתתפים החליט לתת את הכסף והשני נקט גישה “קמצנית” ולא נתן, הצד שהתקמצן מקבל את כל הכסף לעצמו. משתתפים שקיבלו אוקסיטוצין דרך האף הפגינו יותר אמון כלפי המשתתף השני בהשוואה לאלה שקיבלו פלצבו.
מחקר בולט נוסף שתרם לפיתוח ההשערה הפרו-חברתית בחן את השפעת אוקסיטוצין על נדיבות במשחק האולטימטום. במשחק הזה אחד המשתתפים מקבל סכום כסף, ועליו להחליט איך לחלוק אותו עם המשתתף השני. המשתתף השני יכול לקבל או לדחות את הצעת החלוקה; אם הוא דוחה אותה, אף אחד מהמשתתפים לא מקבל את הכסף. משתתפים שקיבלו אוקסיטוצין הפגינו יותר נדיבות כלפי המשתתף השני.
שיתוף פעולה בתוך הקבוצה, תחרות מחוצה לה
המחקרים האלה ציירו תמונה חיובית ביותר של אוקסיטוצין, שגם התפשטה בציבור הרחב. ההורמון, הסיקו החוקרים, מוביל לתחושת רווחה, עוזר לבניית אמון וקשרים חברתיים, ומגביר את הנדיבות שלנו כלפי אחרים. לכולנו יהיה טוב יותר, כך נראה, עם יותר אוקסיטוצין.
אולם מתברר שהתמונה לא פשוטה כל כך. כבר בשנת 1992 פורסם מחקר שמצא כי הזרקת אוקסיטוצין לאמיגדלה של אוגרות לאחר המלטה הגבירה את התוקפנות שלהן כלפי אוגרים זכרים פולשים. אם כך, האם עדיין נכון לומר שאוקסיטוצין מקדם רווחה והתנהגות חברתית?
מחקר משנת 2010 בחן גם הוא את השפעת אוקסיטוצין על התנהגות חברתית, וחילק את המשתתפים לקבוצות. החוקרים בחנו את מידת ה”אהבה בתוך הקבוצה”, כלומר, עד כמה המשתתפים נתנו מעצמם כדי להועיל לקבוצה שלהם, ואת מידת ה”שנאה מחוץ לקבוצה”, כלומר, עד כמה הם רוצים לפגוע בחברי קבוצה מתחרה, בהשפעת אוקסיטוצין או פלצבו. כל משתתף קיבל עשרה אירו והתבקש להחליט אם לשמור את הכסף לעצמו, להכניס אותו למאגר תוך-קבוצתי, או לתרום אותו למאגר בין-קבוצתי. כל אירו שנשמר למשתתף עצמו היה שווה אירו אחד עבורו, כל אירו שהוקצה למאגר התוך-קבוצתי הוסיף חצי אירו לכל אחד מחברי הקבוצה (ולכן שימש כדי למדוד “אהבה בתוך הקבוצה”), וכל אירו שהוקצה למאגר הבין-קבוצתי הוסיף חצי אירו לכל אחד מחברי הקבוצה וגרע חצי אירו מכל אחד מחברי הקבוצה היריבה (ולכן שימש כדי למדוד “שנאה מחוץ לקבוצה”). התוצאות הראו כי בהשפעת אוקסיטוצין, המשתתפים תרמו יותר למאגר התוך-קבוצתי, כלומר אכן הפגינו יותר אהבה – אבל רק בתוך הקבוצה. הוא לא השפיע כלל על התנהגותם כלפי חברי הקבוצות האחרות.
בניסוי המשך, החוקרים בחנו איך השפיע אוקסיטוצין על שיתוף פעולה בין המשתתפים בקבוצות בתנאי איום משתנים. רמת האיום הוגדרה דרך מידת ההפסד: איום נמוך היה מצב שבו המאגר התוך-קבוצתי ספג הפסד נמוך יחסית, ובאיום גבוה ההפסד היה גבוה. תוצאות הניסוי הראו שכאשר רמת האיום היתה נמוכה, לאוקסיטוצין לא הייתה השפעה על שיתוף הפעולה. לעומת זאת, כאשר רמת האיום היתה גבוהה, משתתפים שקיבלו אוקסיטוצין שיתפו פחות פעולה עם הקבוצה החיצונית בהשוואה לאלה שקיבלו פלצבו. החוקרים הסיקו שאוקסיטוצין עשוי להניע בני אדם לשתף פחות פעולה עם קבוצות חיצוניות כאשר הן מאיימות על קבוצת ההשתייכות שלהם.
מאמר סקירה משנת 2012, שעסק בהשפעת אוקסיטוצין על יחסים בין קבוצות, הסיק כי אוקסיטוצין מווסת פחד וחרדה ומאפשר לפתח אמון במיוחד עם מי שמסווגים כשייכים לקבוצה. הוא מניע אמפתיה, דאגה לזולת ושיתוף פעולה בתוך הקבוצה, אך גם אי-שיתוף פעולה עם קבוצות חיצוניות שעלולות להיות מאיימות. כלומר, אולי אוקסיטוצין לא מקדם התנהגויות חברתיות בכל מקרה, אלא מווסת שיתוף פעולה וקונפליקטים בין בני אדם בהתאם לאדם שמולנו, ולשאלה אם הוא שייך לקבוצה שלנו, או לא.
החשיבות של רמזים חברתיים
גם אם ההשפעה המדויקת של אוקסיטוצין על התנהגות חברתית לא התבררה באופן חד-משמעי, ברור שיש לו תפקיד מרכזי בהתנהגות חברתית. נראה שיכולות להיות לו השפעות חיוביות וגם שליליות, כתלות בסיטואציה. הראיות המצטברות לכך שהשפעות האוקסיטוצין תלויות בהקשר ובמאפייני הפרט גרמו לקבוצת חוקרים לפתח השערה המתמקדת בתפקידו של אוקסיטוצין וביחסי הגומלין שלו עם המערכת שמשתמשת במוליך העצבי דופמין, ומעורבת בתהליכים מנטליים רבים, ביניהם גמול, למידה וקשב.
לפי ההשערה, שמשלבת היבטים של התנהגות חברתית ודינמיקה בין קבוצות, אוקסיטוצין יכול לווסת את עיבוד המידע החברתי ולהגביר את תשומת הלב לרמזים חברתיים מסוימים – למשל, תחרות מול סביבה שיתופית – וכך הוא משפיע על מגוון התנהגויות ואינטראקציות חברתיות. לדוגמה, נמצא שבמשחקי חלוקת כספים אוקסיטוצין מגביר את הרגישות למצבים שבהם אדם אחר מרוויח יותר או פחות, ומעצים רגשות של קנאה או שמחה לאיד.
מחקרים נוספים הראו שאוקסיטוצין משפר את הזיכרון לפרצופים ואת היכולת שלנו לזהות רגשות בהתאם להבעות פנים, וגורם ליצירת יותר קשר עין. ההשערה מדגישה את יחסי הגומלין בין אוקסיטוצין למערכת שמושפעת מדופמין, ומשחקת תפקיד מהותי בוויסות מנגנוני קשב, כמנגנון מפתח שדרכו האוקסיטוצין משפיע על האופן שבו אנחנו תופסים את החשיבות של גירויים חברתיים, ומכוונן מחדש את תשומת הלב שלנו כלפי הגירויים החברתיים החשובים ביותר עבורנו. לפי ההשערה, ההשפעה של אוקסיטוצין תלויה בהקשר ובהבדלים בין-אישיים כמו מגדר ואישיות, כך שחשוב להתחשב בהם כשמתייחסים להשפעתו על תפקוד חברתי.
הקושי לפתח השערה אחידה
השערות רבות הוצעו כדי לתאר את השפעת האוקסיטוצין על ההתנהגות האנושית, אבל מה אם אי אפשר לגבש תיאוריה שתסביר את כל ההשפעות שלו? האם אפשר בכלל להגיע לתיאוריה אחת אחידה שתכלול את כל תפקידי האוקסיטוצין?
אוקסיטוצין הוא מוליך עצבי אחד מבין עשרות רבות של מוליכים עצביים במוח. הוא לא עובד לבד בסביבה מבודדת, ולכן התמקדות אך ורק בו תניב תוצאות מוגבלות. דוגמאות לכך מספקים מחקרים מהשנים האחרונות: מחקר משנת 2023 ערער על התפיסה המקובלת, שלפיה אוקסיטוצין אחראי להתנהגות מונוגמית אצל נברנים, והראה שגם בקרב נברנים ללא קולטנים לאוקסיטוצין עדיין נצפתה התנהגות מונוגמית. לפי המחקר, ייתכן שההורמון וזופרסין ממלא את מקומו של אוקסיטוצין אצל נברנים שאין להם קולטנים לאוקסיטוצין.
מחקר נוסף הראה כי אוקסיטוצין ודופמין פועלים יחד ליצירת המוטיבציה הנחוצה להתנהגות חברתית ולהשקעת מאמץ בקשר זוגי ובטיפול באחרים, ולכן שניהם יחד מאפשרים לבעלי חיים מסוימים לנהל אורח חיים מונוגמי.
חלק מההשערות מציעות מודלים המשלבים בתוכם אינטראקציה עם מוליכים עצביים נוספים כמו דופמין. אך גם הן לא יכולות לשקף את התמונה המלאה: אוקסיטוצין נמצא ביחסי גומלין עם מוליכים עצביים רבים נוספים, כולל אצטילכולין, גלוטמט, גאבא (חומצה גמא-אמינו-בוטירית) וסרוטונין, ועם הורמונים כמו אסטרוגן, טסטוסטרון וקורטיזול.
בנוסף, אוקסיטוצין לא מתנהג בצורה זהה אצל כל בני האדם: מחקרים הראו שההשפעות שלו משתנות בהתאם לגורמים כמו מגדר, תכונות אישיות, סגנונות התקשרות ופסיכופתולוגיה.
בעיה משמעותית נוספת היא שחקר האוקסיטוצין סובל משיעורי שחזור נמוכים – כלומר, מחקרים רבים ניסו לשחזר ממצאים של מחקרים קודמים, אך לא הגיעו לאותן תוצאות. מכך אפשר להסיק שלא כל מה שידוע לנו לגבי תפקידי האוקסיטוצין בהכרח נכון. דוגמה לכך היא הניסיון לשחזר את ממצאי המחקר שבחן את השפעתו של אוקסיטוצין על תוצאות משחק אמון. השחזור לא צלח בשישה מחקרים שונים.
אם כך, נראה שכדאי לבחון בזהירות את הידע הקיים על תפקידי האוקסיטוצין בהתנהגות אנושית, ועד שנצליח להגיע להבין את שלל תפקודיו – אם בכלל – נדרשת עוד דרך ארוכה.
מאת: גל פרלמן
באדיבות מכון דוידסון לחינוך מדעי, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע
https://davidson.weizmann.ac.il/
