מרקם החיבור, אשר משמש כ”מארז” לכל תאי הגוף ותומך בהם, מורכב ממצבור של מולקולות וסיבי חלבונים (קולגן, גלטין ולמינין). במבט ראשון הוא אולי נראה כמעין “פיגום”, אבל למעשה הוא ממלא תפקיד מרכזי בהתפתחותן ובהתבטאותן של מחלות – החל מזיהומים ודלקות וכלה בשפעת ובסרטן. “ההכרה בתפקידים המגוונים והמרכזיים של המרקם הזה התבססה רק באחרונה”, אומרת פרופ' אירית שגיא מהמחלקה לבקרה ביולוגית במכון ויצמן למדע. “כעת אנחנו מבינים שרקמת החיבור היא מעין ‘מחסן' אשר אוגר בתוכו אותות מבוקרים שמשפיעים על תיפקודם של כל תאי הגוף”.
ביחסי הגומלין שבין התאים לרקמת החיבור מתווכות, בין השאר, שתי קבוצות של אנזימים. הקבוצה האחת (פרוטאזות) “גוזרת” את חלבוני הרקמה וסיבֶיהָ, כך שתאים יכולים לעבור דרכה; ואילו הקבוצה האחרת (ליזיל אוקסידזות) “משדכת” ואורזת את חלבוני המרקם ומייצבת אותם. תהליך זה – גזירת הרקמה ואיחויה – מתרחש, למשל, בעת ריפוי העור וכל רקמה אחרת לאחר פציעה.
