אנא סובבו את הטלפון שלכם.
הסוגיה המרכזית בשוק התרופות היא מחירן הגבוה של תרופות מרשם. ההוצאה עבור תרופות היא כידוע ההוצאה שגדלה בשנים האחרונות בקצב המהיר ביותר מבין כלל ההוצאות לבריאות. הסיבה לכך היא כניסתן של תרופות חדשות, שהן יקרות יותר (מחירי התרופות הקיימות הולכים ויורדים במשך הזמן). במאמר זה אתאר את המודל הכלכלי העומד בבסיס אופן קביעת מחירי תרופות פטנט, ואת הסיבות המרכזיות לכך שהמחירים ממשיכים להאמיר בקביעות.
| עלותן של תרופות פטנט |
השיטה הבסיסית לקביעת מחירים היא שיטת "עלות ועוד" (cost plus). העיקרון העומד מאחורי השיטה הוא כי יש לחשב את כלל העלויות הכרוכות בייצור, בהפצה ובשיווק של מוצר, להוסיף לסכום זה אחוז רווח כלשהו, והתוצאה תהיה מחיר המכירה של המוצר. עם זאת, יש לזכור כי ביחס לשוק תרופות הפטנט, קשה לבצע תמחור מדויק, מאחר שתהליך הפיתוח אורך כ-8-12 שנים וההערכה (תלוי בנקודת המבט של המעריך) כיום היא כי עלות פיתוח תרופה פטנטית חדשה נע בין 200 ל-900 מיליון דולר.
אף על פי כן, ידוע כי עיקר מרכיבי ההוצאות הן עלות המחקר והפיתוח ועלות השיווק, בעוד שעלויות הייצור הן שוליות יחסית להוצאות האחרות. לאורך ציר הזמן, נהוג להסתכל על הוצאות העבר כעל הוצאות שקועות (sunk cost), ולכן כאשר מגיעים לשלב הייצור והמכירה, רוב הוצאות המחקר והפיתוח כבר אינן רלבנטיות לחישובי תמחור ורווח. לפיכך, עם כל מכירה של יחידה נוספת, הרווח הולך וגדל.
| תמחור דיפרנציאלי (Ramsey Pricing) |
על פי התיאוריה הכלכלית (עקומת היצע וביקוש), בהתקיים תנאי שוק תחרותי, מחיר המוצר ייקבע בנקודת שיווי המשקל שבין ביקוש הצרכנים לבין היצע היצרנים (במצב זה, בטווח הארוך, רווחי היצרנים יעמדו על אפס). לפיכך ברור כי המטרה של כל יצרן היא להתקיים בשוק בו אין תחרות או שקיימת בו תחרות מינימלית המאפשרת ליצרן למקסם את רווחיו. אין ספק כי שוק תרופות הפטנט הוא שוק קלאסי למטרה זו. משמעותו הכלכלית של פטנט היא הענקת מעמד של מונופול חוקי ליצרן בגין המצאתו. בבואו לקבוע את מחיר המוצר, מטרתו של היצרן המונופוליסטי היא כאמור למקסם את רווחיו, ועל כן עליו לקבוע מחיר גבוה ככל הניתן, בהתחשב ביכולת הצרכן לשלם.
שיטת התמחור הנהוגה בשוק תרופות הפטנט נקראת שיטת ראמזי (על שמו של כלכלן בריטי שהגדיר את המודל הכלכלי האמור). השיטה עוסקת בפתרון שמספק ליצרן המונופוליסטי רווח מקסימלי תוך שמירה על רווחה חברתית מקסימלית – על פי עקרון התמחור הדיפרנציאלי. ניתן להסביר עיקרון זה בכך שכל צרכן "רואה" (מקבל מהיצרן) מחיר שונה של המוצר, בהתאם ליכולתו לשלם עליו. הרווח החברתי נובע מכך שצרכנים רבים יותר צורכים את המוצר, במקביל לכך שהיצרן זוכה לרווח שלו. כיוון שתרופות הן מוצר חיוני, חברות התרופות מביאות להגדלת הצריכה ולחלוקתה בצורה שוויונית בהתאם לצורך החברתי (מידת התחלואה) ולא לפי היכולת הכלכלית לשלם על התרופות. באמצעות התמחור הדיפרנציאלי לצרכנים השונים, מדינות עשירות "רואות" (מקבלות) מחירים גבוהים יותר ומדינות עניות – מחירים נמוכים יותר. למעשה, מדובר בסבסוד צולב: העשירים משלמים יותר, כדי שהעניים יוכלו לקבל תרופות במחיר שהם יכולים לעמוד בו.
תוצאת השיטה היא המצב אותו אנו מכירים כיום, לפיו לכל מדינה יש מחיר שונה לתרופה, ובשוק העולמי קיימים פערי מחיר משמעותיים. מצב זה מביא לכך שמדינות רבות האחראיות לשוק התרופות שלהן, נוקטות אמצעי הכלת עלויות (cost-containment) שונים, כגון פיקוח על מחירי תרופות, יבוא מקביל ועוד, וזאת במטרה להביא להורדת מחיר התרופה במדינה ובהתאם, להקטנת ההוצאה הלאומית לתרופות. הטענה העיקרית של מדינות אלה היא שאין סיבה שדווקא הן ישאו בהוצאות המחקר והפיתוח העצומות של היצרן, בעוד שמדינות אחרות ייהנו ממחיר המשקלל בתוכו בעיקר את עלויות הייצור, ההפצה והשיווק. האלטרנטיבה היא שהיצרן יקבע מחיר אחיד לתרופה לכל השווקים והמדינות, אבל אז יקטנו גם רווחיו וגם התועלת החברתית. המחיר שייקבע יהיה גבוה מיכולתם של חלק מהצרכנים לשלם, ולמעשה מדינות רבות לא יוכלו לרכוש את התרופה לאזרחיהן.
| הסיבות לעלייה במחירי תרופות פטנט |
הלכה למעשה, שיטת התמחור "עלות ועוד" אינה רלבנטית לקביעת מחירה של תרופה. שכן מחד קשה להגדיר באופן ברור מהן העלויות האמיתיות, ומאידך מהו הרווח המגיע בגינה. כמו כן, היות שמדובר במוצר חיוני שיש לו בדרך כלל ביקוש קשיח, יש לקבוע את המחיר לפי מוכנות הצרכנים לשלם ולא לפי העלות האמיתית, שכן כך ניתן להגיע לרווח גדול לאין ערוך. את מוכנות הצרכנים לשלם על התרופה ניתן להגדיר גם כערך של התרופה (value). ערך התרופה נובע מתכונותיה ומהידע הקליני שנצבר אודותיה מבחינת יעילותה ובטיחותה, חומרת המחלה, קיומם של תרופות וטיפולים חלופיים למחלה ועוד. לפיכך, תמיד נקבע מחיר יעד לתרופה ורצועה בה ניתן לנייד את המחיר בהתאם ליכולתם של הצרכנים לשלם ובכפוף להתנהלות המשא ומתן עימם.
שני הפרמטרים העיקריים המביאים לעלייה במחירי תרופות פטנט חדשות לאורך זמן הם הדרישות הרגולטוריות והפגיעה במשך תקופת הפטנט. מבלי להיכנס לפירוט בסוגיית פטנטים ואורכם, בשל מורכבות הנושא, נצא מנקודת הנחה כי משך הפטנט עומד על 20 שנה. היצרן יכול למקסם את רווחיו כל עוד הוא מונופול, כלומר כל עוד הפטנט בתוקף.
א. הדרישות הרגולטוריות – הדרישות הרגולטוריות ביחס לאישור תרופה חדשה מחמירות משנה לשנה ודורשות נתונים נוספים. מצב זה מביא לכך שעלות פיתוח תרופות הולכת וגדלה. לדוגמה, אם לפני 10 שנים הסכום המקסימלי לפיתוח תרופת פטנט עמד על 500 מיליון דולר, היום הסכום המקסימלי מתקרב למיליארד דולר. בנוסף, גם זמן הפיתוח מתארך, ומאחר שהפטנט נרשם עם תחילת פיתוח התרופה, הרי שזמן הפטנט האפקטיבי בו יכול היצרן למכור את התרופה לאחר קבלת האישורים הרגולטוריים המתאימים, הולך ומתקצר. לפיכך נותר ליצרן פחות זמן למכור את התרופה במחיר מקסימלי.
ב. תחרות גנרית – בשני העשורים האחרונים, בשל לחצי ההוצאה הלאומית הגדלה, החלו ממשלות לעודד את תעשיית התרופות הגנרית במגוון חוקים לשם עידוד תחרות והקטנת ההוצאה הלאומית לתרופות. במקביל החלה תעשיית התרופות הגנרית להיות אקטיבית יותר ולתקוף את תוקפם של פטנטים בטרם פקיעתם. מצב זה גורם לכך שזמן הפטנט האפקטיבי הולך ומתקצר גם מלמעלה, שכן גם כשליצרן יש פטנט בתוקף, לא ניתן עוד לדעת עד מתי יוכל לנצלו ולמכור את התרופה במחיר מקסימלי.
| סיכום |
שוק תרופות הפטנט מגלגל מאות מיליארדי דולרים בשנה וההוצאות של הממשלות בעולם המערבי גדלות בהתאם. עם זאת, חברות התרופות הפטנטיות חייבות להמשיך ולחדש, וזאת על ידי הגדלת תקציבי המחקר והפיתוח שלהן, תוך שמירה של רווח הולם לבעלי המניות שלהן. מצב זה יוצר קונפליקט מובנה בין הממשלות לחברות התרופות בסוגיית הרווח "המותר" לחברות התרופות: ברור לכל הצורך החברתי בקיומן של חברות התרופות לשם ייצור תרופות חדשות, אך מאידך כל ממשלה חייבת להתמודד עם הוצאה לאומית לתרופות שהולכת וגדלה. לכן, אנו עדים למלחמת התשה בלתי פוסקת המנסה למצוא את נקודת האיזון בה חברות התרופות ימשיכו להתקיים עם רווח הוגן, והממשלות יוכלו לשלוט בתקציב התרופות/ בריאות שלהן תוך אספקת שירותי בריאות הולמים לאזרחיהן.
הערה: הדעות המובעות במאמר זה הן דעותיו האישיות של המחבר ואינן מייצגות בהכרח את עמדת מקום עבודתו.
הכותב ד"ר שגב שני- מנהל רפואי, חברת יאנסן- סילאג, אוניברסיטת בן- גוריון, באר- שבע
