מאז ראשית ימי הפסיכיאטריה שרר בה מתח בין שתי גישות מנוגדות – תפיסה רפואית, שממוקדת במוח כאיבר ביולוגי, מול התפיסה הפסיכולוגית המטפלת בנפש.
אם תלכו לרופא המשפחה ותספרו שאתם חשים ירידה ב"אנרגיה", ערך עצמי נמוך ומתקשים להתמודד עם הלחצים בעבודה או בבית, סביר להניח שתקבלו מרשם ל"אקמול האושר" – פרוזק או תרופה דומה. אך החיפוש אחרי מזור למצוקות הנפש דווקא במישור הרפואי רחוק מלהיות מובן מאליו, ואכן במשך שנים רבות הוא לא היה מקובל בכלל. בחינת השינויים שחלו בגישות לריפוי דיכאון יכולה ללמד אותנו איך אנחנו מתייחסים למחלות נפש ואיך הפסיכיאטריה מנסה לרפא אותן.
אף שמחלות נפש ומצוקה נפשית היו קיימות מאז ומתמיד, הפסיכיאטריה כתחום המטפל במצוקות הנפש נולדה רק במאה ה-18. בתקופה הזאת נוסדו ברחבי אירופה בתי מחסה שיועדו לאנשים שהוגדרו מסוכנים לציבור, או לפחות מטרד, אך עד מהרה התברר שהבתים האלה לא רק בודדו את ה"משוגעים" מהעולם, אלא גם הביאו לחלקם הקלה וריפוי.
מאת: אביבית דולב
