עייפות ממושכת שלא חולפת לאחר מנוחה, פגיעה בזיכרון ובריכוז והפרעות שינה הם תסמינים של תסמונת התשישות הכרונית. מהו המקור הביולוגי לתסמונת?
תסמונת התשישות הכרונית, באנגלית myalgic encephalomyelitis/chronic fatigue syndrome או ME/CFS, היא מחלה רב־מערכתית מגבילה ומורכבת המתבטאת בירידה ביכולת לבצע פעולות שגרתיות, חולשה לאחר מאמץ, בעיות בשינה, בחשיבה ובזיכרון וכאבים מסוגים שונים, בעיקר כאבי שרירים, מפרקים וראש. התסמונת מקשה על החולים לבצע משימות יומיומיות כמו מקלחת או הכנת ארוחה, וגם משימות גדולות ומאתגרות יותר כמו שמירה על שגרת עבודה, לימודים או השתתפות בחיי משפחה וחברה. המחלה עשויה להימשך שנים ארוכות ואף להוביל לנכות חמורה. על פי ההערכה המקובלת, שכיחותה באוכלוסייה היא בין 0.1 ל-0.5 אחוז, היא נפוצה פי שלושה בקרב נשים מאשר בקרב גברים ומתפרצת בעיקר אצל אנשים בגילים 20 עד 45. עלותה לכלכלת ארצות הברית מוערכת בכ-17 עד 24 מיליארד דולר בשנה.
תעלומת המקור
מחקרים רבים מנסים להתחקות אחר הגורמים המובילים לתסמונת התשישות הכרונית. המחלה מתחילה בדרך כלל בתסמינים דמויי שפעת, כלומר, ייתכן שהידבקות במחלה זיהומית עלולה לעורר את התסמונת. סיבה אפשרית אחרת היא שינויים במערכת החיסון, למשל ייצור ממושך (כרוני) של ציטוקינים, שהם חלבונים המאפשרים תקשורת בין תאי מערכת החיסון ומשפיעים על הדרך שבה היא מגיבה לזיהומים. גורם אפשרי נוסף הוא מתח ולחץ פיזי או נפשי, אשר עלולים להשפיע על ציר ההיפותלמוס-יותרת המוח-אדרנל (ציר ה-HPA) – רשת מורכבת השולטת בתגובת הגוף ללחץ ומווסתת תהליכים רבים, בין היתר את התגובה החיסונית.
אבל ברור שלא כל אדם שחווה סטרס או נדבק בנגיף מפתח את התסמונת, וישנן השערות שונות המנסות לפענח את הסיבות להתפתחותה. לפי אחת ההשערות האלה, לפחות אצל חלק מהחולים מדובר במחלה אוטואימונית, כלומר מחלה שבה תאי מערכת החיסון תוקפים את תאי הגוף עצמו. ואכן, יש נגיפים העלולים לגרום להתפרצות מחלות אוטואימוניות. סברה נוספת מצביעה על תפקוד לקוי של שלושה ״עמודי תווך״ המקושרים לתסמונת: מערכת החיסון, מערכת העצבים המרכזית והמערכת ההורמונלית, אשר פגיעה ביחסי הגומלין המורכבים ביניהן פוגעת בפעילות התקינה של הגוף ומובילה למחלה.
בעקבות המחלה החמקנית
אחד הקשיים העיקריים בחקר התסמונת הוא היעדר סמן ביולוגי ברור שמאפשר את אבחונה, ולפיכך – גם קושי רב לגייס נבדקים למחקרים קליניים. קיימים כיום יותר מ-20 קריטריונים שונים לאבחון תסמונת התשישות הכרונית, ורובם חופפים לקריטריונים המשמשים לאבחון מחלות אחרות. לפיכך האבחון מתבצע במקרים רבים על ידי שלילה של מחלות אחרות, ולעיתים ניתנת לחולים אבחנה שגויה.
בשנת 2016, השיק ה-NIH (המכונים הלאומיים לבריאות של ארצות הברית) מיזם לחקר תסמונת התשישות הכרונית לאחר מחלה זיהומית. המחקר כלל איסוף נרחב של מדדים פיזיולוגיים, בחינת ביצועים פיזיים וקוגניטיביים וסדרת בדיקות של ההרכב הכימי, נוכחות מחלות זיהומיות ופעילות מערכת החיסון בדם, בנוזל המוח והשדרה, בשרירים ובצואה, בניסיון לזהות סמנים ביולוגיים שישפרו את האבחון וההבנה של התסמונת. דוח שפורסם לאחרונה סיכם את הממצאים העיקריים של פרויקט זה.
הצורך באבחון מדויק של התסמונת, והמספר הגדול של הבדיקות שנכללו במחקר, הובילו לסינון קפדני של משתתפי המחקר. החוקרים בדקו 484 מועמדים פוטנציאליים וגייסו למחקר רק 17 מביניהם, וכן 21 משתתפים בריאים ששימשו כקבוצת ביקורת. כל החולים היו בריאים בגופם ובנפשם עד שלקו במחלה זיהומית שהובילה לתסמיני ME/CFS מובהקים כגון עייפות רבה וירידה ביכולת הגופנית ובתפקוד היומיומי.
בניגוד למצופה, ניתוח הנתונים הראה שבנבדקים מקבוצת ה-ME/CFS לא ניכרו סימנים לעייפות שרירים, וביצועיהם במבחנים קוגניטיביים היו דומים לאלה של הנבדקים הבריאים. ובכל זאת, החולים הצליחו פחות במבחנים הגופניים ודיווחו על עייפות ועל פגיעה ביכולת הפיזית והנפשית. הסיבה לכך נעוצה כנראה בהבדלים הביולוגיים המשמעותיים שנמצאו בין החולים לבריאים. בין היתר, לחולים היה קצב לב גבוה יותר במנוחה, תגובתם החיסונית הייתה לקויה, מגוון חיידקי המעיים שלהם היה נמוך יותר והרכב נוזל המוח והשדרה שלהם היה שונה משל נבדקים בריאים. אבינדרה נאת׳ (Nath), ממובילי המחקר, ציין כי המחקר ״מראה ש-ME/CFS היא תסמונת ביולוגית באופן חד־משמעי, עם השפעה נרחבת על איברים ומערכות״. זאת בניגוד לתפיסה שרופאים רבים החזיקו בה בעבר, כי מדובר בתסמונת פסיכוסומטית.
מודל רב־שלבי
ממצאי המחקר הובילו את החוקרים לפתח מודל אפשרי להתפתחות התסמונת. לפי מודל זה, חשיפה לזיהום, כגון חיידק הגורם למחלה, מובילה לשינויים במערכת החיסון ובהרכב חיידקי המעיים אשר פוגעים במערכת העצבים המרכזית. פגיעה זו מתבטאת בירידה בריכוז של מולקולות מסוימות – כגון קָטֶכוֹלאמינים, משפחה של חומרים כמו נוראדרנלין, דופמין ועוד – שיש להן השפעה נרחבת על פעילות המוח, על מערכת העצבים האוטונומית ועל תפקודי לב-ריאה. ירידה דומה בריכוז הקטכולאמינים נצפתה בחולי קורונה, ויכולה להסביר מדוע למחלה יש לעיתים השפעות ארוכות טווח.
בנוסף, השינויים במערכת העצבים המרכזית האופייניים למחלה מובילים לירידה בפעילות המוחית באזורים הקשורים לתנועה. החוקרים משערים כי פגיעה זו נחווית כתסמינים פיזיים ופסיכולוגיים אשר גורמים לחולה להעדיף מאמץ נמוך יותר ולצמצם את פעילותם הגופנית, וכי ירידה זו בפעילות הגופנית מובילה עם הזמן להפרעות בפעילות השרירים והלב ולנכות תפקודית. בריאן ואליט (Walitt), אחד השותפים במחקר, הסביר כי ״ייתכן שהעייפות שהחולים חשים אינה נובעת מתשישות פיזית או מחוסר מוטיבציה, אלא מאי־התאמה בין מה שאדם חולה חושב שהוא יכול לעשות ובין היכולות של גופו בפועל״.
מחקר זה הוא אחד המחקרים היסודיים ביותר של תסמונת התשישות הכרונית שנערכו עד כה, ומניח יסודות איתנים למחקרים עתידיים. אך חשוב לזכור כי נכללה בו רק קבוצה מצומצמת של חולים, ומחקרים עתידיים יצטרכו לבחון הן את ממצאי המחקר והן את המודל שהציעו החוקרים. נוסף על כך, החולים שהשתתפו במחקר זה הצטרפו אליו לאחר שכבר הייתה להם אבחנה, ולכן לא ניתן להסיק ממנו על הקשר הסיבתי בין מחלות זיהומיות ובין תסמונת התשישות הכרונית.
האם יש טיפול?
ומה לגבי טיפול בתסמונת התשישות הכרונית? אומנם אין כיום תרופה לתסמונת, אך ישנם כמה עקרונות טיפוליים העשויים להעניק לחולים הקלה מסוימת ולשפר את איכות חייהם.
בראש ובראשונה, אישוש החוויה של המטופלים וחינוך של הקרובים אליהם. לעיתים קרובות, תלונותיהם של חולי ME/CFS נדחות, מאובחנות בטעות כדיכאון או חרדה או מתויגות כהיפוכונדריה. חולים רבים רואים בקבלת האבחון נקודת מפנה, המאפשרת להם להתמודד טוב יותר עם מצבם.
שנית, הערכת צורכי החולה ותמיכה בו. מטופלים רבים זקוקים להתאמה של סביבת חייהם למצבם הרפואי, למשל שינויים במגורים, בעבודה או במסגרת חינוכית. הערכת הצרכים על ידי גורמים ממקצועות הבריאות וסיוע בהשגת מענה עליהם הם צעד חשוב בהתמודדות עם התסמונת.
עיקרון נוסף הוא התאמת קצב החיים – אחד התסמינים המרכזיים של ME/CFS הוא חולשה לאחר מאמץ, ולכן על החולה למצוא את הדרך המתאימה לו לחסוך במאמצים כדי למזער את התדירות, משך הזמן והחומרה של תסמיני החולשה. החולים יכולים לתכנן כיצד להוציא את האנרגיה המוגבלת שלהם, לדוגמה על ידי הפחתת פעילות והגבלת החשיפה לגירויים שגורמים להם לחולשה. רצוי להיעזר גם בפיזיותרפיסטים ובמרפאים בעיסוק המכירים את התסמונת.
ולבסוף, טיפול בתסמינים. אומנם אין טיפולים ספציפיים לתסמונת, אך ניתן להקל את התסמינים בעזרת טיפולים שונים כמו אמצעי היגיינת שינה, מדיטציה ותרגילי הרפיה לטיפול בהפרעות שינה, שימוש בעזרי זיכרון כמו יומן ופתקים המסייעים בהתמודדות עם הקשיים הקוגניטיביים והימנעות ממזונות מסוימים כדי לשפר את העיכול. כדי לקבל טיפולים תרופתיים ספציפיים לתסמינים, למשל תרופות להקלה של חרדה, דיכאון ועייפות ולשיפור שינה, יש להתייעץ עם הרופא המטפל.
תסמונת התשישות הכרונית הפכה רלוונטית מתמיד במהלך מגפת הקורונה. לאחר הדבקה בנגיף ה-COVID-19, חולים רבים המשיכו לחוות חולשה ותסמינים נוספים במשך חודשים רבים. מחקר שנערך בקרב אנשים שחלו בקורונה מצא שמחצית מהחולים שחוו עייפות 6 חודשים אחרי שנדבקו עמדו בקריטריונים ל-ME/CFS. ממצא זה מדגיש את החשיבות של המשך המחקר בתחום, כדי להבין את המנגנונים העומדים מאחורי התסמונת ואת דרכי הטיפול האפשריות.
מאת: גל פרלמן
באדיבות מכון דוידסון לחינוך מדעי, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע
https://davidson.weizmann.ac.il/
